26 בנובמבר 2020

אחרי טיסה ארוכה של KLM שהחלה את מעופה בבולגריה הקפואה, נחתתי במקסיקו סיטי החמה.

לפני 4 שנים, כבר הייתי שבוע בכרך הענק הזה. התמקמתי אז ב”סנטרו”, העיר התחתית הסואנת של מקסיקו סיטי. אני כבר לא זוכר אם שם הרחוב שבו גרתי אז היה ‘הרפובליקה של פרגוואי’ או ‘הרפובליקה של אורוגוואי’. הטריק העסקי שלי כעיתונאי ב”הארץ” היה להודיע לעורכיי שאני מתכנן טיול על חשבון ימי החופשה, בדרך כלל בינואר, חודש שדכדך אותי בגלל שגדלתי בו בשנה ובגלל התקצרות שעות האור. ואז לאחר ששבתי מהמסע, להחליט שזו למעשה לא היתה ממש חופשה, ולהגיש לעורך כתבה מוכנה. ככה נצברו חזרה ימי החופשה ויכולתי לטוס גם בשנה הבאה. מהמסע במקסיקו יצאו שתי כתבות ל”מוסף הארץ”, ונוסף על טריק ימי החופשה, לאחר שהכתבה פורסמה, הרגשתי הגון לדרוש מרשת שוקן החזרים על טיסות פנימיות ומלונות - שהיו נמוכים מאוד, ורוב הקבלות אבדו ממילא.

הפעם, בגלל מצבי השבור, לא רציתי לגור ב”סנטרו” הקשוח וההומה, אלא ב”לה קונדסה”, שכונה רכה, בורגנית, נעימה יותר וקצת יותר יקרה בבירה. “קונדסה” נבנתה על ידי מהגרים ארגנטינאים. זה איזור של שדרות עם הרבה עצים ושמים ומזכיר נניח את אזור שדרות ח”ן בלב תל אביב. בפעם הקודמת, רק הצצתי לרובע הזה, כשקניתי ג’קט ועוד בנסיבות עגומות כאלה.

בדרך כלל, בטיולַי לחו”ל, אני מעדיף לגור לבד. כך שלרוב אני שוכר דירות איירביאנבי משופצות, זעירות וחסרות אופי, עם כריות מבד סינתטי ושלטי “וולקאם” זרחניים מ’הכול בדולר’ המקומי. הפעם, בחרתי לשהות עם שותפים בדירת מגורים גדולה ורגילה. מצאתי את עצמי ברחוב אלטיסקו אצל בעל דירה נמרץ בשם רונלדו, חולק דירה עם רודריק, אמריקאי צמחוני חביב. את היומיים הראשונים במקום הזמנתי דרך איירביאנבי מעט לפני הטיסה. בהמשך, התמקחתי ושילמתי ישירות לרונלדו דנן מחיר יותר סביר, מטמין מדי יומיים את השטרות מתחת לבסיס של גלובוס ענק שעמד בסלון.

בארץ חדשה, צריך בהתחלה לפתוח את הטלפון לעולם. בבוקר הראשון שלי במקסיקו, הלכתי לסניף סבן אילבן בהמשך הבלוק לרכוש סימקארד של חברת טֶלֶסל. שילמתי 50 ש”ח למוכר על הסים ועל טעינתו בדי ג’יגה לחודש ימים. להפתעתי, לא קיבלתי שרשרת סמסים שרומזת שקרה משהו. העובד הגיי הרגיע אותי שתוך כעשרים דקות החשבון שלי ייטען. אני נוטה לסמוך על היקום, אבל גם אחרי שעה, לא יכולתי לגלוש.

חזרתי לחנות, ותהיתי למה אין לי אינטרנט בטלפון. אחראית המשמרת לא ידעה במה מדובר ורצתה לראות איזה אישור לכך שרכשתי תכנית. המוכר נעלם כלא היה והסתבר שלא נתן לי קבלה ושבמסוף או באשפת החנות אין תיעוד של העסקה האמורה. היה נדמה לי שהיא מגינה עליו. וגם אני: רציתי שיהיה לי אינטרנט, אבל גם חששתי שיפטרו ויענישו את העלם המסכן, שהנחתי שפשוט לקח את הכסף לכיסו. מה גם שזה סכום די זניח עבורי. מנהלת המשמרת הציעה כפשרה שאם אשלם עוד עשרה ש”ח על פתיחה, אוכל לגלוש, והוא אכן עבד מייד, אבל אחרי יומיים, האינטרנט אזל.

בדרך כלל, כשאני במצב רוח מרומם והרפתקני, אני נוטה לקבל באדישות ואף בהערכה נוכלויות קטנות כגון אלה, אבל הפעם, בגלל שהייתי ממילא מריר, התמלאתי זעם. השארתי לחברת הסלולר טֶלסֶל בדף הפייסבוק הודעה רוטנת, אבל הקפדתי לא להזכיר את שם הסניף. אין לי בעיה שיגנוב אותי עובד, אבל לא חברת הענק של המיליארדר קרלוס סלים, שהיה לכמה רגעים האיש העשיר בעולם. מישהו בסושיאל של החברה התנצל וכתב לי תגובה מאוד יפה, טקסט אקזיסטנציאלי שהיה בו כדי לשפוך מים על החרון הקדוש שלי. הוא התרה בי, “תיזהר. אנחנו רואים פנים של אנשים, אבל לא מסוגלים לראות לבבות.”

לא היה לי מה לעשות יותר. מה גם שלא רציתי לסבך את המוכר הנכלולי. הוא נראה כמי שאולי חוסך לניתוח שינוי מין. נזכרתי בידיד שהפך לימים לבמאי תיעודי מצליח. בסביבות גיל 18, עבד בפיצוציה בבוגרשוב ופעם תפסו אותו דרך המצלמות מכניס לכיסו כסף. בסופו של דבר, עשיתי עסקה טובה: בעבור כמה עשרות שקלים חדשים זכיתי בתשובה פואטית, במעין לקח על הפנים והלב של אנשים.

לפעמים בלילות, התמלאתי בפרצי בטחון , וכתבתי לאנשים שהכרתי, חברים, מכרים, אנשים מהחוג הספרותי, קולגות, ושאלתי לשלומם, שלחתי תמונה או ביררתי איזו שאלה סתמית. זה היה מזוכיסטי. כל פעם שמישהו לא ענה, נשברתי.

ניסיתי להרגיע את המרירות שלי. הרי הם לא יודעים מה קרה, ומניחים את הרע מכול, ואני בעצמי הרגשתי שפישלתי ואכזבתי.

היום אני מבין אותם טוב יותר. אפשר להניח שהם היו משותקים ופשוט לא ידעו מה להגיד לי. היו אחרים, לא רצו לקחת צ’אנס ולהסתבך. עוד אני חושב על כך, חמקתי משני קבצנים שיכורים שדרשו כסף מהעוברים והשבים. במה אני טוב מאותם אנשים שבחרו לא להתייחס אלי. כשהקבצנים ניסו ליצור איתי קשר, הרי גם אני לא עניתי והשפלתי מבט לנקודה בחלל, כאילו היו פרודת אוויר.

Read more

בשיחה מקרית, שאלתי את הוריי לשלומו של גבי. הם אמרו שהוא לא מה שהיה. את הבייבי פייס שאותו הצליח למשוך לעשור השמיני, מכסה כעת מסך עבות של שיער. הם הסבירו לי שגבי החל לגדל זקן לפני כמעט שנתיים כמחאה אישית, כל עוד נתניהו מכהן.

יש רבים בדור של קדמה ושל הוריי שהעובדה שנתניהו בשלטון אחרי מחדל 7 באוקטובר, עוכרת את יומם ומדירה שינה מעיניהם, אבל גבי קדמה הוא דוגמא יוצאת דופן. חוקרים משווים את התחושות של רבים בארץ שמתקשים להשלים עם השינוי שעברה המדינה מאז המהפכה המשטרית לאבל על קרוב; קדמה לקח את זה כמה צעדים קדימה.

בראיון שערכתי איתו הוא נשמע נחוש: “את הזקן התחלתי לגדל ב-2 במאי 2024. החלטתי שלא אוריד אותו, עד שיקרו שני דברים. אחת, שיחזירו את כל החטופים, ושתיים, לא יודע איך, שביבי יסיים את שלטונו. הרבה זמן אני חושב שהוא לא בסדר. שהוא עושה יותר מדי נזקים, יותר מהתועלת שאולי הוא הביא. אחרי ה7 באוקטובר, הוא לא יכול להיות ראש ממשלה.”

-מה קרה במאי 2024 שהביא אותך להחלטה הזו?

“היו לי ויכוחים, בתחילת המלחמה, עם חברים שלי שאני מכבד את הדעה שלהם ואוהב אותם. הם חשבו שלהמשיך את המחאה איפה שהיא נפסקה ב6 באוקטובר זה לא נכון, כי יש מלחמה. אז בסדר. העברתי את המחאה לפסים אישיים, וחצי שנה אחרי המלחמה בערך, התחלתי לגדל זקן. היו אירועים במהלך המלחמה שחיזקו את ההרגשה, הרבה מיאוס. מה יהודים עושים באבל? לא מתגלחים.”

-קרה דבר ספציפי לקראת מאי 2024?

“נסעתי לביקור באוסטריה, יש לי שם משפחה רחוקה. בווינה, מניחים אבני זכרון לזכר היהודים שנספו בשואה. והניחו אבן כדי לזכור את מי שהיה אח של סבא שלי. הטקס היה מרגש. זה חיזק אצלי את ההכרה שאנחנו חיים ברצף הדורות ויצר אצלי בתודעה קשר בין מה שקרה אז שם ומה שקורה אצלנו עכשיו. גם אז אנשים כמוני צעקו שמובילים תהליכים, שיגמר איפה שיגמר. וכאן באופן שונה. נתניהו הוביל תהליכים שנגמרו ב7 באוקטובר.”

-אחרי הביקור החלטת להפסיק להתגלח?

“כן. הרוב המוחלט של החטופים שוחררו בעסקה הראשונה אצל ביידן, עוד בסוף 2023. אבל באופן מוטרף, העסקה נעצרה מאיזשהי שיקול מטומטם לגמרי. החמאס אמר ‘אין לנו נשים להחזיר במספר שאתם דורשים, אז נחזיר לצד הנשים, גם זקנים’. וממשלת התקומה, אמרו ‘לא צריך, חוזרים למלחמה’. ואז מגיעים לסביבות מאי, הנשים מתחילות ללחוץ. ומסתבר שיש איזשהו מתווה, אבל הוא לא קורה בגלל נתניהו. מכל מיני שיקולים, כמו לא לתת מתנות לביידן.”

-כששואלים אותך למה הזקן, אתה מסביר שזה בגלל ביבי?

“זה התחיל יותר בגלל החטופים ובגלל שביבי עשה הכול לטרפד את ההחזרה.”

-ואיך התגובות?

“מבינים אותי.”

-מה אשתך אומרת?

“היא מקווה שאוריד את הזקן כבר.”

-ימנים כועסים עליך?

“לא ראיתי הסתייגות. יש כאלה ששואלים ואני אומר ‘עד שביבי’ והם משלימים את המשפט. לא שמעתי הסתייגויות. להפך.”

-וכשהחזירו את החטופים, לא עברה לך בראש המחשבה שהגיע הזמן להתגלח, כמו שאנשים הסירו את סיכת החטופים?

“לא הלכתי עם הסיכה. אני לא הולך עם סיכות ולא עם עניבות. כמובן שמי שהוריד את הסיכה, זה מאה אחוז. הבעיה המיידית אכן נפתרה. אבל כל רגע שבנימין נתניהו הוא ראש הממשלה, הוא רגע לרעת מדינת ישראל, רגע לרעת הדמוקרטיה והאזרחים. זו סכנה שהולכת וגדלה. מה שכן, אני צריך לסדר קצת את הזקן.”

-באיזה אורך הוא?

“בין משיחיסט לדאעש, מעט סיקי אבל לא ארוך, קצת מזכיר את כוכב הקופים. פעם בחצי שנה, כשאני אצל הספר להסתפר והוא שואל ‘להוריד?’, אני אומר ‘נמשיך. לא השתנה כלום. שהברנש הזה יילך.’”

-אתה הולך להפגנות בבאר שבע עם הזקן?

“אני לא מגיע להפגנות. זו ההפגנה שלי, הזקן.”

-מה התגובה הכי מעניינת לזקן?

“מעניין שלא היתה אף תגובה עוינת.”

-מה אומרים הילדים?

“לא אכפת להם. רוני הבת שלי אומרת, תוריד את זה כבר. כמו אפרת אשתי.”

-תמיד טוב להקשיב לנשים.

“הקשבתי להן כל החיים שלי, בחייך. פעם אחת, מותר לי.”

-מה אתה עוד עושה כדי להחליף את נתניהו?

“הפעילות שלי כרגע בעיקר ברשתות. אני יוצר ממים פוליטיים דרך AI. חלק למגירה. את החלק הפחות טוב אני מעלה לפייסבוק ולאינסטגרם, זה לא בדיוק ויראלי. כמה אלפים צופים בזה”.

-אני לא זוכר שבכלל היית אדם פוליטי.

“תמיד ידעתי איפה אני נמצא. ניסיתי להחליט מה טוב ומה רע בעצמי. השבר הגדול שהעיף אותי מעבר לימין ושמאל וכל הכינויים האלה, הגיע מנתניהו.”

-אז אתה רק-לא-ביביסט גאה?

“לגמרי. לא רואה בזה שם גנאי. עם הסיבוכים שלו, כל הרע התחיל לצאת ממנו. אבל הוא היה חרא גם לפני.”

-במעשה גידול הזקן יש משהו קצת תנכ”י?

“כן. אנרכיסטי.”

-וזקן ארוך כל כך לא מגרד?

“הוא כבר לא מטריד.”

הסיפור מתחיל בלב הסבנטיז. לרגל הולדתי, פתחו עבורי הוריי ואולי סבי שמואל זיסמן ז”ל קופת גמל והפקידו מדי חודש סכום סמלי. מאז, הקופה נטשה את הבנק והתגלגלה אל חברת הענק “מיטב דש”, שמתישהו השירה את ה”דש” והפכה ל”מיטב” ותו לא.

עוד לפני שפורסמה, זו הכתבה הכי מועילה שכתבתי בחיי. עבורי, לפחות. לאחר שביקשתי תגובה ממגדל, קיבלתי מהם הודעה, שדמי הניהול שלי חזרו להיות כשהיו. אם זה יישאר כך, הכתבה הזו הכניסה לי יותר מ40 אלף ₪ בגיל פנסיה.

לא נגעתי בקופת הגמל, ועם חלוף שנות חיי, היא תפחה לסכום נכבד של 220 אלף ₪. העסקה היתה סבירה: אני שילמתי עמלות סולידיות ומיטב עשתה פרסומות מביכות עם דיוויד שווימר, וכולם היו מרוצים. כך קרה עד ה-27 ביוני 2024. היה זה יום סוער נוסף במהלך המלחמה, לא חריג במיוחד, עם נפילת רקטות בצפון וקצין שנהרג ממטען חבלה בג’נין, בעוד הארץ נקרעה במחאות להחזרת החטופים, והכותרות מבשרות ש”חוזרים לשג’עאיה”.

באותו יום, צץ בתיבת האימייל שלי מכתב מ”מיטב” שהודיע כי עמלות הניהול שלי בחיסכון הפנסיוני עומדים להשתנות. באימייל לא צוין העדכון הצפוי, מעלה או מטה. כדי לברר זאת, צריך להיכנס לקישור, להמתין לקוד בטלפון ואז לתור אחר המסר של החברה היכנשהו באתר מיטב. אני מניח שלא הייתי טורח לבדוק, אם הייתי שכיר עסוק, אבל חייתי אז בכפר הררי קטן בכרתים, כך שהיה ברשותי שפע זמן.

לזעזועי, התברר לי שאחרי שנים שהקרן נטלה ממני דמי ניהול של 0.25 אחוז לשנה, העמלות ביצעו קפיצה עצומה - זינוק לשמים - ל0.8 אחוז, מעל פי שלושה. וכך, בלי שיחת טלפון שתוהה אם אני מעוניין להמשיך בתנאים האלה. תארו לעצמם ששכר הדירה שלכם היה קופץ פי שלושה. אנשים לא אוהבים להתעסק בשברירי אחוזים ובמה שיקרה עוד שנים ומעדיפים לחשוב על שטרות וכרגע. אז אגיד שהמשמעות היא שעם צמיחה ממוצעת צפויה של 5 אחוז בקופה, תוך עשור, עליית העמלות תגרע מקופת הגמל 20 אלף ש”ח, אף שאקבל את אותו מוצר בדיוק, לחברה אין עוד הוצאות ולא קרה דבר שמצדיק את השינוי.

הייתי המום מאובדן האלפים שלי. שוחחתי בלהט בצ’אט הווטסאפ עם נציג השירות של מיטב. והוא או היא תלו את העלייה בכך שיש למיטב “מדרג חדש”, כך שאין מה לעשות. באתר שלהם לא מצאתי דבר בנידון, שום הודעה “הי חברים, פשוט נחת מהרקיע מדרג חדש, תאלצו לשלם פי שלוש”. עצם זה שהתווכחתי, אמנם הוריד את העמלה ל0.7 אחוז, אבל הנציג לא נעתר לפשרות נוספות וקינח “ניפרד כידידים”. עדיין דובר בעליה של כמעט פי שלוש. אחרי השיחה, “מיטב” ביקשו שאעניק הצעות לשיפורים לבוט, כך שאולי לא התמקחתי באמת עם נציג שירות, והכסף שלי אפילו לא הלך למשכורות. האם רובוט איחל לי “ניפרד כידידים”?

איך המדינה מניחה לגוף פיננסי עצום כל כך להקפיץ עמלות פי שלושה באישון ליל בזמן מלחמה? האחראים לבדוק כאלה דברים הם הרשות לשוק ההון ושר האוצר בצלאל סמוטריץ’. אבל אפשר גם להזכיר את ניר ברקת, שר הכלכלה שלכם. שוק ההון אמנם לא נמצא בגבולות משרדו, אבל הוא בכל זאת האחראי על ירידה ביוקר המחיה, ומתגאה ביוזמות כמו “הסל של המדינה” שנועדו להשיל כמה אגורות ממחירי המגבונים הלחים.

הסתקרנתי לגלות מי הרוויח מהקפצת העמלות שלי פי שלוש. אם כן, בדיקה פשוטה תגלה כי בעלי מיטב הינם משפחת סטפק, והמשפחה של אותו ברקת, שר הכלכלה. על פי אתר מיטב, ניר ברקת שם את מניותיו במיטב בנאמנות עיוורת אצל חבר הדירקטוריון אלי ברקת, שהוא במקרה אחיו. בכתבה שנשאה את הכותרת “5 המשקיעים שהרוויחו הכי הרבה כסף בחודש האחרון” מיוני 2025 במאקו, מוזכרת (בפרגון) משפחת ברקת שעשתה בחודש אחד בלבד מעל שליש מיליארד ש”ח על חשבוני ואולי חשבונכם ב”מיטב”. ברקת לא אוהב שמזכירים לו את הקשר הזה. “אין לי מושג במה אנחנו משקיעים. זה לא מעניין אותי”, היתמם לאחרונה ניר ברקת בראיון בערוץ 14 וזכה לאהדה מהמנחה ומהקהל.

“בזמן שהכלכלה מקרטעת, מניית מיטב זינקה ביותר מ800 אחוז מתחילת 2023”, מדווחת כותרת כלכליסט. ואכן, ביוני 2024, כשקיבלתי את האימייל, שווי מיטב היה 1.5 מיליארד ₪. כיום, היא שווה 10.5 מיליארד ש”ח. חלק מהזינוק אפשר לזקוף לעליות בבורסות ישראל והעולם ולתפיחת התיקים, אבל לא אתפלא אם שיטת אישון הלילה תרמה לא מעט. כל עסק שיכול להכפיל פתאום את המחיר פי שלוש, יהיה רווחי בהרבה וערכו יקפוץ. “המניות של האחים ברקת ורכבי במיטב שוות כבר יותר מ-2.5 מיליארד שקל. כלומר הם הרוויחו על ההשקעה במיטב 2 מיליארד שקל (לא כולל דיווידנדים)”, מציין רותם שטרקמן בדה מרקר.

כדי לפרוק זעם, מחיתי בפייסבוק על ההעלאה בעמלות. מכיוון שלא ידעתי אז על הקשר בין מיטב לשר הכלכלה, זכיתי ל21 לייקים בלבד. התגובות שקיבלתי אגב לא עסקו כלל ועיקר בעמלות, אלא היו קשורות להתנגדות או לתמיכה בכיבוש – שלא אוזכר בפוסט. סביר להניח שאילו הייתי מספר שגנבו לי אופניים שעלו 600 ש”ח, או מתקומם על מחיר כריכים בנתב”ג, הייתי זוכה להרבה יותר תגובות ולייקים. כשמדובר במיליארדי ש”ח של הציבור שזורמים מכיסי פנסיות וחסכונות אל המשפחות העשירות והמקושרות במשק דרך משחק של שברירי אחוז, זה פחות מעניין וסקסי.

אבל זה לא תם כאן. לאחרונה שבתי לשלם פנסיה כעצמאי, אחרי שתמו שנות האבטלה מימי הצ’יקיגייט. להפתעתי, גיליתי שדמי הניהול של קרן הפנסיה שלי קפצו פי שתיים. בתחילת העשור, חברת “מגדל” לקחה ממני 0.17% ו0.8% מההפקדה. דמי הניהול הפכו ל0.3% מהחסכון ול3% מההפקדה. כלומר פי שניים-שלושה, עליה שצפויה לכרסם מהפנסיה שלי מעל 40,000 ₪. זה מקרה חמור יותר, כי הפנסיה הזו אמורה להבטיח את הזקנה שלי.

תוך כדי שחקרתי את הנושא, חשבתי שגם עמלת ביטוח המנהלים הישן שלי ב”מגדל” קפצה פי שלושה. כי אכן העמלה היתה 0.6% והפכה ל1.89% אחוזים בסוף 2025. אבל מסתבר שטעיתי. לדאבוני, אני משלם נוסף על העמלה הקבועה הגבוהה גם 15 אחוז מהרווחים הריאליים של הפוליסה, ולכן הקפיצה. כך שגם פה אני מפסיד כמה עשרות אלפי שקלים, אבל זה לא קשור לקפיצה בעמלות שהתרחש במהלך המלחמה. נעשקתי קודם, אני נעשק עכשיו ואדפק בהמשך. אל תעשו ביטוחי מנהלים.

אין מה לדאוג ל”מגדל”. גם הם עשו מכה מאז 6 באוקטובר. כשהעיניים והלב הופנו לעזה, “מיטב” הגדילה את שוויה פי 4. יחד, “מיטב” ו”מגדל” שוות 20 מיליארד ₪ יותר מאשר לפני המלחמה, וזה לא משהו נגד חברה מסוימת. כל מדד הביטוח קפץ. וכדאי לציין, שהחברות הללו לא המציאו דבר, ייצרו דבר או לקחו סיכון. הם פשוט העלו את העמלות שלי.

אני לא יודע כמה הדים יעשה התחקיר האישי-ציבורי הזה ואם הוא יוביל להפסקת הקפצת העמלות לציבור באישון לילה ואולי לטיפול הממונה על שוק ההון, אבל עוד לפני שפורסם, אוכל לסכם שזו הכתבה הכי מועילה שלי. עבורי, לפחות. לאחר שביקשתי תגובה ממגדל, מצהיר שאני פונה אליהם כעיתונאי עצמאי, בישרה לי באימייל “מנהלת תיק קשרי לקוחות דסק תומך”, שדמי הניהול שלי חזרו להיות כשהיו פחות או יותר. אם זה יישאר כך, הכתבה הזו הכניסה לי יותר מ40 אלף ₪ בגיל פנסיה. מוזמנים לנסות.

תגובת “מיטב”: “העלאות דמי ניהול נעשות בתום תקופת הטבה שניתנה מראש ובהתאם לתנאים שסוכמו. החברה מקפידה על קיום הוראות הדין ופועלת בשקיפות. כל עדכון בדמי הניהול מלווה במספר הודעות יזומות והתראה מוקדמת, על מנת לאפשר ללקוח לבחון את החלטותיו. דמי הניהול שלך הופחתו ב2018 לתקופה של חמש שנים. אף שתקופת ההטבה הסתיימה, דמי הניהול עודכנו בפועל רק ב2024 בהתאם למדרג הנהוג בחברה. לאחר פנייה מצדך, הם הועמדו על 0.7% – שיעור הנמוך מדמי הניהול ללקוחות חדשים. מיטב תמשיך לפעול באחריות, בהוגנות ובשקיפות”.

תגובת “מגדל”: “הקרן רשאית לגבות מהפנסיה דמי ניהול עד 6% מהפרמיה ועד 0.5% מהחסכון המצטבר. לאורך השנים, ניתנו לך הנחות. לחברה זכות להפסיק את ההנחות בעקבות הפסקת התשלום לחסכון. החל מ2022 פג תוקף ההנחות בחשבונך וכששבת להיות עמית, ניתנה לך הנחה חדשה”. גילוי נאות: כאמור, לאחר בקשת התגובה, החזירו אותי “מגדל” לעמלה הקודמת.

רוצים להינצל מ”שוד העמלות הגדול”?

1. בררו בהר הביטוח ובהר הכסף מהם הפנסיות, הביטוחים והחשבונות שלכן. היכנסו רק לאתרים בקישור. היזהרו מאתרים מתחזים בגוגל שרוצים כסף. החיפוש בהר הביטוח הוא חינמי.

2. גשו לאתרי החברות שמבטחות אתכן ופשפשו בדוחות הנוכחיים ולפני כמה שנים ותשוו לממוצע העמלות. בדקו שאין לכם ביטוחי בריאות חופפים שעליהן אתם משלמות כפול, אני גיליתי בזמנו כמה.

3. התייעצו עם יועץ פנסיוני עצמאי, השוו דרך מחשבון העמלות, בררו באתר “כל זכות”, תשאלו ברשתות החברתיות, או העלו לאתרי האינטלגנציה המלאכותית ובררו (בביקורתיות) פרטים.

4. אל תהססו להתמקח או לעבור ביטוח. את העליה העתידית קשה לנבא, את העמלות אפשר. מצב שתרוויחו מזה כמה עשרות אלפי ש”ח.

5. שלחו את הכתבה הזו למשפחה ולחברים.

—

כמה שעות לאחר מותו של המשורר רומן באימבאיב ביום חמישי האחרון, אני מגיע חפוי ראש לבית שבו גר בכרם התימנים, למה שקרא החצר “קורדובה”. המקום גדוש מעריציו, משוררים, פרחחי-מילה ואנשי רוח דוברי עברית ורוסית, שבוצעים לחם רוסי, מוסיפים דג מלוח ושותים כמויות של ערק. זו לא בדיוק מורשת באימבאיב, שלא שתה הרבה. מהמחשב הנייד מושמע דיסק השירה שלו שיצא ב-2005. החדר מלא צהלה מפתיעה וקודרת. מתישהו מעבירים לשיר של “סאדייל”, להקת ראפ רוסית שבאימבאיב אהב ומעידה על ההומור המשונה שלו. הזמר של סאדייל שר על גבי “הרקדן האוטומטי” של צביקה פיק ורותי נבון, את השרי “הסטלן האוטומטי”, כשהוא צועק ‘סטלן’ במבטא סלאבי כבד.

“המיקרובים בסוף ניצחו אותו”, מסכם מישהו, מתייחס למותו מזיהום של חידק נאלח. באימבאיב הוציא ספרון יחיד, ‘רומן באימבאייב מסכם את נסיונו, האיש שחי בין מיקרובים וקם לתחיה’ שהוא למעשה כמה דפים כרוכים בסיכות שיצאו במסגרת הקונטרסים לשירה של “הנה” שערך נתן זך. הספר יצא בדצמבר בדיוק לפני 13 שנים וכל דף שלו מאיר את המוות המפתיע, כך סתם, בגיל 55. הספרון נפתח בתלונה על המיקרובים, השיר השני נקרא ‘אינפקציה ומוות בעקבותיה’. בשיר השלישי הוא כבר מחליט מה יהיה כתוב על המצבה שלו, ‘ביבי-ברק מניאק!’ כמה פעמים. בהמשך הערב, כמה מוקירים הלומי אלכוהול יטענו שזו צוואתו ומתעקשים שילחמו על כך שזה מה שיחרת. בשיר הרביעי, הוא כותב על “באו ימים שאחרי רומן באימבאיב... ואשלוף מן הקבר זין”. כשקראו את שיריו על יד הקבר, מספרים שהקברן נעלם באלגנטיות. שיריו היו קרובים יותר לפאנק או לראפ של סאדייל מאשר למה שמכנים שירה: “עשירים סופרים מיליונים\ עניים סופרים סטירות” או “עוד לא התעוררתי\ אבל האופניים שגנבתי אתמול\ כבר שלי”.

עולם התרבות בישראל ימשיך לפעול, שירים יכתבו, ספרים וכתבי עת ייצאו לאור, אבל כאילו אבדה איזה אות בא”ב העברי כשרומן עזב את הזירה. בפינה על הקיר, תמונת שמן שלו יחד עם רעייתו ריטה. הם מצויירים כרוזנים בחצר הבסבורגית. ליד התמונה, כוס ויסקי ועליה לחם, בצד נרות, מה שמסבירים כפולחן מוות רוסי. גם אנשי הרוח הרוסים כאן נראים פוחחים כיוצרים הישראלים שאספה החצר של קורדובה: המחזאי והמשורר יונתן לוי, המשורר מרחב ישורון, המתרגם רונן סוניס והאמנית רותי סלע, ארבעת שליחיו של הנביא משוק הכרמל.

האוירה בחדרון רועשת. מדקלמים שירה מהלפטופ, מספרים סיפור שחור מספר האגדה שבאימבאיב אהב. מרחב ישורון קורא בקול רועם תרגומי באימבאיב של המשורר הפרסי בבא תחיר (שתרגם מרוסית) ושירים של רומן, הכול בעל פה. מעריץ קורא טקסט של סוקרטס. למרות שבאימבאיב היה אלמוני עבור רבים מדי, עבור כמה, באימבאיב היה הגדול מכולם. מעין גאון נסתר, שלא בחש בעולם השירה כאן וכמעט לא הנפיק כלום מלבד הדפים ב’הנה’ שכבר נעלמו מהשוק, ועכשיו צילמו אותם ומחלקים לבאים. בכתב העת שלי מעין הוא פרסם פעמיים, לאחר הרבה לחצים. בגליון הראשון הוא פרסם מכתבים שבהם קילל את השר לבטחון פנים, ואני גאה בהם מאוד.

לא הייתי חבר של רומן, אף שהערצתי אותו. אם יש טעם להעריץ מישהו, זה רומן. פעמים רבות הזמין אותי לחצר קורדובה, אבל לא באתי משום מה עד עכשיו, למרות שגרתי עם שלוש חברותיי לשעבר במרחק ארבע דקות ממנו, לעתים 20 מטר. רומן היה גדול מדי על התקופה. מעריציו ממתינים לקנוניזציה שלו כאחד המשוררים הענקיים כאן, אולי כמו אברהם בן יצחק (סונה) של ימינו. בן יצחק פרסם בחייו 12 שירים ועליו כתבה לאה גולדברג את “פגישה עם משורר”, בספר של באימבאיב – 13 שירים.

אירוע ההקראה האחרונה שלו היה בנסיך הקטן, במסגרת פסטיבל תל אביב. גם אני קראתי בערב, אבל הגעתי באיחור והחמצתי את השואו. כשרומן קורא סוף סוף, ברור שזה שיא הערב. מספרים שאם פעם צעק, בהקראה הזו הוא היה שקט ומפויס יותר. אם כשהמשוררים הקודמים קראו, הקהל התלחש, כשבאימבאיב החל לקרוא בקולו עם מבטא שמשקלו כשל ביזון ענק, התחולל שקט מוחלט שמגיע למשורר גדול. “אנשים צחקו במקומות הנכונים”, אומר מרחב בכאב. לאחר ההקראה הציע לי רומן שנארגן הקראה משותפת, עם מרחב ישורון ויונתן לוי. לא הספקנו לממש את העניין.

לפני כחמש שנים בערך נסענו שנינו להקראת שירה בפסטיבל בירושלים בואן שסידרו לנו בהפקה. כל הדרך דיבר איתי על שש בש. הוא טען שהוא כותב ספר שבמרכזו השש בש. לאחר כמה שנים אמר שהוא כותב ספר ענק שמתבסס על עולמות וירטואליים, ושהוא מבלה שעות בתחום. הוא ישב יום שלם וכתב כמה אותיות, הזיז פסיק מפה לשם, חוצב כל אות בסלע.

באימבאיב היה בה בעת איש אשפתות ואריסטוקרט. שוק הכרמל היה מבחינתו כמו השוק באתונה העתיקה – מרכז התרבות, אולי מרכז העולם. הוא לא התחנף לאיש. כתב שכמשורר הוא לא יילך לביטוח לאומי, כי משוררים לא מתעוררים מוקדם. למעשה, די בז לכל עולם התרבות, מלבד חבריו וכמה בודדים. לכן מחמאות ממנו היו דבר גדול. תמיד ביקשתי שישלח חומרים, ובפגישה האחרונה שלנו, יומיים לפני מותו בנחלת בנימין כשהתהלך עם ריטה ורונן סוניס, אמר שיש לו משהו אבל אני צריך לנדנד לו כי הוא קשה להשגה.

מרחב מספר שבאימבאיב נקבר בקומות, במעין קטקומבה, לא רחוק משלט שמאפשר לאתר את הנקבר בסמס שעולה שקל. אולי השלט הזה הוא המצבה האמיתית של מורשת באימבאיב. השקל וכרטיסי האשראי העסיקו מאוד את באימבאיב. היה לו קבעון לכסף. גם באסופת הצדק החברתי ‘אדומה’ שהייתי בין עורכיה פרסם שיר שקבע שאלוהים יפה כמו דולר. בספרו היחיד והצנום בן ה24 העמודים יש 42 אזכורים למטבעות מלירה ועד דראכמה ומטבעות דרום אמריקאים.

היה קשה להבין מתי צחק ומתי היה רציני. גם בבית הקטן ברחוב רבי מאיר שלושה מטר משוק הכרמל אמר מישהו “זו בדיחה של רומן, הוא עוד מעט חוזר”. ואחרי שהצחוק מהבדיחה יישקע, הלב כבד על ריטה, שנותרה לבד.

המתיחה שלנו מלפני 17 שנה הצליחה סוף סוף. דיוויד דיוק, מנהיג הקו קלוקס קלאן, ראה ב”טופי והגורילה” הוכחה שהיהודים מלמדים ילדים שישו הוא קוף. ב“סיילם ניוז” דיווחו על האישה והקוף. מיליוני אנשים נחשפו אז לסרטוני היוטיוב הרבים של הקונספירציה הפסיכית הזו.

ב”טופי והגורילה” רצינו בעיקר להגחיך את המיליטריזם והלאומנות של התקשורת בישראל, שבתוכניות הילדים מוצגים תחת שכבה מתקתקת ונגיסה. לתכנית לוהקו טופי, שחר רוזנצוייג רבת הכשרון והיפהפיה, שגילמה שדרנית שמרנית בביקיני, כדי להלעיג על המוסר הכפול של תכניות הילדים הפורנוגרפיות והחסודות כאחד. לצידה, כיכבה “הגורילה” שוקי, שאותה אחז הרב-בבונאי ארי פפר, “איד” טהור שפרץ בגייזר והציג את הטירוף בשיטה. ישראל השתנתה מאז ואני מניח שלא מעט מהקטעים שם לא היו עוברים היום. באותה תקופה, יש לציין, חשבתי שלא יכול להיות דבר יותר גרוע משלטון “קדימה” (טעיתי, בגדול. כמו עם עוד דברים).

כשבאתר פְלִיקס של תפוז פגשו את שאול בצר וחיפשו תוכניות קצרות, הוא הציע להם את “טופי והגורילה”, ספין-אוף של תכנית ילדים סאטירית מתוך פיילוט שלא התקבל בשם “פלאוויזיה”. עבדנו בתקציב די זעום. צילמנו כמה סרטונים קצרים וזולים ב1000 דולר לחתיכה - ואולי אפילו 1000 שקל לחתיכה. טענו שגילינו כביכול תכניות עתיקות ומדהימות של הטלויזיה החינוכית מ1981. “טופי והגורילה” מיד היתה להיט בפליקס. נדמה לי שהיו פרקים שהגיעו לחצי מיליון צפיות.

אני לא יכול לבדוק את מספר הצפיות כרגע, כי באוגוסט 2020, תפוז עברה למערכת טכנולוגית חדשה וויתרה על העברת הסרטונים של פליקס, שממילא היה לאתר רפאים עם הצלחתה המסחררת של יוטיוב. כל מיליוני השעות של יצירתיות ישראלית הפכו לעיסת אשפה מגנטית. קראתי איפשהו שגם רועי כפרי התחיל שם.

אבל היעד של “טופי הגורילה” לא היה “פליקס”, אלא ערוץ “ביפ”, ששימש אז כמעבדת ההומור של “שידורי קשת” והיה האכסניה לכל יוזמה קומית יוצאת דופן. ההצלחה העצומה של “טופי והגורילה” בפליקס, הקלה על “ביפ” לרכוש 12 פרקים מהעונה הראשונה של “טופי והגורילה”. התכנית היתה אכן קיצונית. כבר בפרק הראשון - שעסק בארצות הברית - טופי גילמה את ג’ורג’ בוש הרוצה לשתות דם ונפט של ילדים עירקים, והתייחסנו לעבדות ולפצצות האטום על הירושימה ונגסקי. ניתן להתרשם מהווידאו שהנחתי פה למטה. הראיונות היו דווקא עם דב חנין ורם אוריון, ולא עם דמויות עם רוויות רייטינג. הבמאי היה בדרך כלל תום שובל, שהיום מצליח בעולם עם סרטים יפים; ומורן שריר, שהפך לימים לבוס שלי, השתתף גם הוא במלאכת התסרוט. לצד התסריטים שלנו, היו כל מיני סרטוני אירוח קצרים ואוטונומיים והרבה אלתורים של טופי ושל שוקי ושל דמויות חמודות נוספות שנוספו בדרך.

במאמר שכתבתי ב”העיר” על “טופי והגורילה” ב2008, טענתי שמסרים באיצטלה של תכנית ילדים או אנימציה קלים יותר לעיכול, מאשר ביקורת שמוצגת דרך ערוצי התרבות הגבוהה. והתייחסתי למתקפה של “טים אמריקה”, למשל, על המלחמה בעירק, בתקופה שתרבות המיינסטרים בארצות הברית שתקה והצדיעה. עכשיו, התרבות הישראלית די שותקת על הרג אלפי הילדים, הנשים והקשישים בעזה, אבל תכניות הסאטירה יזהרו. גם ככה התקשורת תחת מתקפה. במאניטיים, “ארץ נהדרת” שנחשבת שמאלנית ואכן עושה עבודה טובה, העדיפה להצטרף ל”חזית ההסברה”, ולהגחיך דווקא את מי שהתנגדו למלחמה.

אצטט עוד מהמאמר שלי מ2009, שמעביר את הלך הרוח שלי באותה תקופה, שעם השנים התמתן: “סאטירה לא תלעג לחלש, אלא לממסד. כמובן שטופי, כמייצגת המיינסטרים הלבן, כן תצחק על חלשים. תתנשא על מזרחים וערבים, תוך ההתייחסות לסטריאוטיפים, אבל מושא הצחוק הוא טופי (הממסד) המופרכת ולא החלש. טופי הגורילה היא לא תכנית שתצחק על הכול. טלויזיה היא מקום נהדר להעביר דרכו רעיונות קיצוניים, כמו שירה. משמעות הרייטינג מבחינתי, היא הזדמנות לעצבן אחוזים שלמים באוכלוסיה”.

הטקסט שלי נראה היום קצת נלהב יתר על המידה. לא היינו “טים אמריקה”, ואף ששוקי חוסל שוב ושוב במבחר דרכים גם לא היינו “סאות’ פארק”. לצערי, וכפי שאראה, לא ברור אם ההומור ממש הובן. התכנית אכן היתה קיצונית, אבל לא תפסה בזמן אמת ונותרה נישתית. בשורה התחתונה, לא זכינו לעוד עונה ב”ביפ”. מה שכן, הקהל הנאמן שהעריץ את התכנית, שמר לה חסד שנים אחר כך, כשתוכניות רבות ותפוחות-רייטינג ותקציב יותר ב”ביפ” נעלמו בנשיה.

מדוע אני כותב על “טופי והגורילה” 17 שנים אחרי שירדה מהמסך? כי כמו ישו בשעתו, לאחרונה התכנית זכתה לתחיה מחודשת. כמה שנים אחרי שיצאה לדרך, הופיעו ביוטיוב קטע מתוך התוכנית עוד מימי פליקס, שמציג את טופי משחזרת את צליבת ישו. הסרטון לא הוצג כקטע מתוכנית סאטירה על לאומנות בערוץ קומי, אלא כתוכנית לימוד היסטוריה לכל דבר ששודרה לילדים בישראל. המתיחה שלנו את הקהל מלפני 17 שנה, הצליחה סוף סוף. דיוויד דיוק, מנהיג הקו קלוקס קלאן ואיש העליונות הלבנה שהקדים את טראמפ, ראה ב”טופי והגורילה” הוכחה שהיהודים רוצים לצלוב מחדש את ישו ומלמדים ילדים שמדובר בקוף נאצי. מקומונים אוונגליסטים כמו “סיילם ניוז” דיווחו על האישה והקוף. מיליונים נחשפו לסרטוני היוטיוב הרבים במסגור של הקונספירציה הפסיכית הזו.

בכל מקום שראיתי שהכזב מופיע, כתבתי בשמי שזה שקר, ושלא מדובר בתכנית ילדים אלא בסאטירה על גזענות. אפילו התראיינתי לעיתון פולני בנושא, כדי להזים את הסיפור. ניסיתי להבהיר בתגובות שמדובר בפרודיה על גזענות ושאין לי דבר נגד ישו, שאגב, אני דווקא מחבב, גם אם היה אפשר להדק את הסטייל. בדרך כלל, כתבו לי “אתה משקר”. קונספירטורים רק מגדילים את הקונספירציה כשהם מרגישים שאולי טעו.

זה הוביל גם לקונספירציות נגדי. הקונספירטורים חיטטו באתר האישי שלי, שאוכסן אז ב”גאוסיטיז”, וראו שאני כותב שם על דיסק של שירים על מחאת האוהלים בשם “אוהלים אדירים” שהשתתפתי בו, ובכריכה שלו מצוייר אוהל, מהסוג שהקימה דפני ליף ב2011. הם החליטו שהאוהל הינו פירמידה, וזו הוכחה ניצחת שאני חלק מהאילומינטי, היהודים השולטים בעולם והופכים אותו לליברלי רחמנא ליצלן. זה קל ללעוג לקונספירציות של ימנים כסילים, אבל שמאלנים גבוהי-מצח (לכאורה) לא פחות נוטים לקונספירציות חשדניות, שאם תוכיח להם שהן שקריות ולא יכולות לקרות, רק יאמינו שהכול יותר גרוע. אבל זה לא הנושא הפעם.

על כל פנים, עם השנים הרבות שחלפו, האתר של דיוויד דיוק נמחה מהרשת והוא גורש מהרשתות החברתיות, הקונספירציות התקדמו הלאה וטופי נשכחה. כשלפני כשנתיים, טיים אאוט בחרו את הסדרות הטובות ב”ביפ”, טופי והגורילה חדרה לחמישיה הפותחת. אבל סך הכול, העולם המשיך הלאה והטלוויזיה הישראלית התפתחה להישגים לא רעים.

לאחרונה, חברים התחילו לכתוב לי שבגל הביקורת הנוכחי נגד ישראל, נזכרו בקטע ההוא על ישו מטופי והגורילה. מסתבר שמדי יום אנשים מציפים את הרשתות בסרטון על צליבת ישו, ומשוכנעים שבטלויזיה הישראלית היתה תוכנית ילדים שבה צולבים את ישו בדמות קוף ומקללים אותו. הגולש אדי גולדנברג כתב על כך באריכות בדף הפייסבוק שלו תחת הכותרת “סיפור חצי משעשע איך תכנית מערוץ ביפ מלפני 17 שנה עדיין מתדלקת אנטישמיות בעולם” וערך הויקיפדיה של “טופי והגורילה” עודכן. הזעם גם העלה את הצפיות בפרק היוטיוב באנגלית של טופי והגורילה בתכנית שעסקה בארצות הברית, והוא כבר זכה ל100 אלף צפיות.

אני לוקח את הגישה של ז’בוטינסקי לאנטישמיות, כפי שציטט אותו ח”כ הלל קוק מ”חרות”, כי ‘אנטישמיות היא לשנוא יהודים יותר משמגיע להם’. בגלל שנושא האנטישמיות מנוצל ומנופח כל כך על ידי ממשלת ישראל כדי להמשיך במדיניות הפושעת בלי ביקורת, ושגם התנגדות לכיבוש השטחים והרג-ילדים מקוטלגת כאנטישמיות, כבר הנחתי שרוב “הגל” הוא המצאה של התקשורת הישראלית ושל מאמצי מכונת ההסברה המשומנת בג’ל משיערו של שיקלי.

אבל היו וישנם אנטישמים, גם אם הם משנים סטייל. למשל הצייצן slovern שהעלה את הסרטון על ישו ו”טופי והגורילה”, וקיבל 700 אלף צפיות. הלה גם מדבר על כך שמוסלמים משתלטים על אירופה ומעוניינים לאנוס את הנשים האריות, או מעלה תמונה של היטלר עם הכיתוב “מייק יורופ גרייט אגיין”. או צייצן העליונות הלבנה, “קומי ג’יבריש דיילי”, שמתמקד בטענות על האינטלגנציה הנמוכה של סומלים, כדי להגן על ההתבטאות של טראמפ נגדם, ובהכחשת מחנות ריכוז. גם הוא שיתף את הסרטון, וקיבל כמעט מיליון צפיות.

בכל מקום שהסרטון עלה, גם אם אני מגלה באיחור, אני כותב שמדובר בפרודיה, בתקווה שיהיו אנשים שיקשיבו לי. ואני חושב שחלק מהאנשים שכנעתי. קונספירטורים אינם אחידים ויכולים גם לשנות את דעתם, אם באים אליהם מהצד ולא מלמעלה. חלקם דווקא חובבי הומור. היה אחד שהזה שהסרטון מבוסס על התלמוד, וכתבתי לו שהדבר האחרון שמעניין את הטלוויזיה הישראלית זה התלמוד, והחלה שיחה ערה ומנומסת בתגובות. אבל עדיין רובם התעקשו שמדובר בתוכנית ילדים ששודרה וענו לי “למה שנאמין לך”. מישהו כתב “מותר לכם לשקר לגויים וזו גם מצווה אצלכם”.

בכל מקרה, זו הרגשה מוזרה ש”טופי והגורילה”, שכבר מצטננת בקברה הצחיח 17 שנה, זוכה כרגע למיליוני צפיות. צריך להיזהר עם בדיחות, לפעמים בטעות הן מצליחות.

ככל שספר זה יכול אולי להחכים או אפילו לשעשע את הקורא, הרי שמאחורי ההוצאה שלו לאור בעברית עומד סיפור עגום.

באוקטובר 2017 יצאתי להירגע ברצועת החוף בִּיר סְוֶויר בסיני. היומיים הראשונים היו נעימים ושקטים. הצלחתי להשתלט על שנורקל לא מקולקל כל כך, ושחיתי מדי יום. התעוררתי לזריחות, קראתי ספר ואכלתי כמויות מסחריות של טחינה.

מאירי ישב מולי עם ספר שירה שעל הכריכה שלו כתוב השם שלי, והימהם שורות מתוכו במבטא סלאבי. ואז תהה בקול האם משוררים הם לא למעשה — “הכי בלי לפגוע חס וחלילה” — חבורת עצלנים חסרי כשרון

גן העדן נגמר בבת אחת. שלושה ימים לאחר שהגעתי לחוף, בצהרי יום שישי, נחת בחוּשה לידי בחור ממושקף בשנות הארבעים לחייו, שנראה כמי שהחליט להחריב לכל המבקרים את השלווה. האיש, שהציג את עצמו כמאירי, היה גבר צנום עם שיער מבויש, גילוח מרושל, סיכה שהחזיקה כיפה סרוגה כחולה כהה וגשר שקוף ליישור שיניים, כמו אלה שאפשר למצוא רק בפיות של בני עשרה. כבר בשעה הראשונה, הוא העליב את אחת הנופשות, כשאמר לה שתעשה מה שהיא מרגישה, אבל בית שחי מגולח הוא פשוט הרבה יותר אסתטי. אחר כך הרצה לעובדים הבדואים על היתרונות של היהדות על האסלאם. ולא הצליח לעכל את ארוחת הצהריים בלי להשמיע אלבום שלם של עידן רייכל במערכת שמע בצורת דובי, שמהבטן שלו הבזיקו אורות צבעוניים בקצב המוזיקה.

אחרי ששאר הנופשים פשוט התרחקו, הפכתי יעד למרץ שלו. הוא ראה שאני קורא ספר, וזה היה תירוץ לציין שורה ארוכה של שמות סופרים ולברר אם קראתי את היצירות שלהם. הוא התחיל בבורחס, אבל הרשימה התארכה. רובם היו מאמריקה הלטינית ומעולם לא תורגמו. יכול להיות שאת חלק מהשמות בדה כדי להביך אותי. בהתחלה הינהנתי מדי פעם. לבסוף, עצמתי את העיניים כאילו נרדמתי או התעלפתי.

אבל בגלל שלא ממש גירשתי אותו, מאירי עדיין ראה בי את החבר הטוב שלו בחצי האי. הוא שאף מבאנג עם עשב מקומי, ואז הודה שזו פעם ראשונה שלו בסיני, ושאל בהתרגשות איך משיגים פה סקס.

אני לא טיפוס מתעמת. אמרתי שאני עייף כי קמתי לזריחה, והלכתי לחוּשה שלי לקרוא.

בגלל הכיפה, קיוויתי שעם כניסת השבת האיש יוריד הילוך. זה לא קרה. גם לבדואים הסבלניים ביותר, לא היה כוח אל הקֶרֶץ, במיוחד, כי הוא היה קמצן וניהל רישום מקביל של מה שאכל ושתה. “אותי לא יסדרו הבני דודים,” הוא לחש לי.

עשיתי טעות והשארתי ספרים שפרסמתי וגיליון של כתב העת שערכתי אז על מדף הספרים הרזה, כמו שאר הכותבים הזוטרים שמבקרים בחוף הזה, מעורבבים בין רבי־מכר בכמה שפות ששכחו מטיילים. זה חרץ את הגורל שלי.

מאירי ישב מולי עם ספר שירה שעל הכריכה שלו כתוב השם שלי, והימהם שורות מתוכו במבטא שנשמע סלאבי, למרות שהתיימר להיות ממוצא ארגנטינאי. ואז תהה בקול האם משוררים הם לא למעשה — “הכי בלי לפגוע חס וחלילה” — אנשים שאין להם כישרון לכתוב רומן, חבורת עצלנים. חייכתי בהבנה שלא חפה מבוז טהור, ובסוף ביקשתי בתקיפות שקט, כי אני מנסה לקרוא.

העובדה שמאירי הצליח כנראה לאתר את הכתובת שלי הבעיתה אותי. הרגשתי נצור על ידי אותו מורה לאלקטרוניקה, כמו יושבי ניצנים מול האויב המצרי. חיפשתי שוב את כתב היד המזופת, לשווא

רק אז מאירי הבין שהוא מפריע. הוא ביקש פעמיים סליחה, ועזב. כשנסוג בצעדי דידוי נעלבים לכיוון המטבח, ממלמל לעצמו, הסתכלתי באחורי בגד הים המכוער שלו, שהיה הדוק ומלוכסן אל גופו החיוור והמנומש.

למחרת, התיישב שוב לידי בזוּלה על הים. הפעם שתק במשך שעה שלמה, כשלצדו לוח שש־בש, והביט בי קורא. הוא ציפה שאדבר, או אשחק איתו. חשבתי שאולי ההתנהגות שלי בפגישה הקודמת היתה מעליבה, ואחרי דממה ארוכה שאלתי מה הוא עושה בחיים. הימרתי שהוא מורה לאלקטרוניקה או מתקן מחשבים מובטל. הוא קירב בתנועה איטית את פיית הבאנג אל השפתיים, שאף בעוצמה את העשן כשהוא מכווץ את עיניו למטבע אגורה — אולי כדי ליצור דרמה — ואז ענה: “אני אדם כותב.”

לא ציפיתי לזה. בלי שאשאל, המשיך וסיפר שלא רק סיים רומן, אלא גם תירגם ספר “מדהים לאללה” מספרדית. הימהמתי, מפחד שיציע לי “רק להציץ” במה שכתב כדי שאומר לו את דעתי, ונצמדתי לספר שקראתי. אבל זה היה מאוחר מדי.

בדרך כלל מטיילים לסיני לוקחים תיק גב מהוה וקל. מאירי סחב שתי מזוודות פלסטיק עם גלגלים שעליהן תמונות של הביג בן, כאילו המריא בחורף לעשרה ימים לאירופה הקלאסית. קרה כל מה שפחדתי ממנו: הוא דהר לחוּשה שלו, כמעט נתקע בשולחן ביליארד שומם, וחזר עם שתי שקיות של פירמת צילום המסמכים “גלסי” — האחת שמנה שטען כי נמצא בה כתב היד של רומן היסטורי שכתב על השואה — מוחי לא קלט את שמו — ובשנייה, הספר שתירגם, שמתאר “מה שקרה לאיזה סַפָּר של מחנה פרשים, שהלך עם הבת שלו לכפר במדבר ואז הביא קוף”. מרוב התרגשות, הוא הניח את השקיות על לוח השש־בש שהפך לבליסטרה, ככה שחיילי השש־בש עפו באוויר ושקעו בחול המצרי הרך.

מאירי סיפר שלפני שנה, אחרי שנים של עבודה, החליט לשלוח את הרומן ואת הספר המתורגם להוצאה לאור. הוא התגאה שכדי להגיע להוצאה החזקה ביותר והמובילה, בחר את זו שהופיעה ראשונה במנוע החיפוש. הוא חגג את הוצאת הספר עם חברים מימי “העתודה” בארוחה במסעדת קפה קפה, כי הניח ששני הספרים יגיעו לחנויות במהרה. אבל לצערו הרב, מעולם לא זכה לתשובה כלשהי מהוצאת הספרים. האכזבה גרמה לו להודיע לחבריו שהוא לא מעוניין בשום קשר עם הוצאות הספרים הישראליות כי “היום מוציאים רק ספרים על הנכבה”.

שאלתי איזה ספרים יצאו על הנכבה, והוא אמר, “כל הספרים על הנכבה והקשר בין הסכמי אוסלו למגדר וטרנסים.” אמרתי לו שסירוב אחד לא אומר כלום, הוא שאף מהבאנג ובזמן שנחנק, רטן, “עזוב, משחק מכור.”

ואז מאירי שינה את הגישה והתחנן שרק אציץ בספר ואומר מה דעתי, אבל באמת. הייתי בחופשה בסיני. לא רציתי לעבוד. עניתי שיעביר לי את הקבצים עוד שבוע באימייל. הוא טען שזהו למעשה העותק העדכני היחיד, כך שלא יוכל לשלוח לי דואר אלקטרוני.

ככל שסירבתי, מאירי הפך ליותר תובעני. הוא הודה בעצב כי הוא, למעשה, מורה לאלקטרוניקה לכיתות י”ד בתיכון ממלכתי־דתי בפתח תקווה, ושהוא חייב לחזור לישראל מחר בערב, כדי להספיק לבחינת המגן. מבחינתו, שרק אקרא כמה עמודים, אפילו פה לידו, ואגיד אם זה שווה משהו — הגיהינום של עורך הוא אדם שדורש שתקרא לידו טקסט שכתב.

התעקשתי לקרוא רק אחרי החופשה. הוא הביט בי בטינה ואמר שהוא לא מוכן בשום אופן לתת לי את הספרים. “אתה כמו כולם, אבל יום אחד אולי תבין,” הוא אמר כנביא זעם, והלך בכעס. נשמתי לרווחה.

ישנתי היטב בלילה ההוא לרחש הגלים. בערך בחצות, שמעתי מתוך שינה מישהו צווח שיבוש של שמי, “ציקו, ציקו, ציקו,” מחוץ לחוּשה שלי.

זה היה מאירי. הנופשים הישנים השמיעו פיהוקי מחאה. לא הגבתי. קיוויתי שיסתלק, אבל הוא לא הרפה והמשיך ב”ציקו”. אחרי כמה דקות יצאתי בתחתונים. הוא עמד שם, עם חלוק מגבת נשי שגנב ממלון רימונים טאואר כרוך על הגוף, והתחנן שוב שרק אציץ במה שכתב. הוא החזיק בידיו בביישנות את השקיות עם כתבי היד. הייתי מנומנם ואמרתי שאני לא נוגע בספרי שואה. בחוסר חשק, מצאתי את עצמי לוקח את השקית עם הספר המתורגם.

אחרי שהוא הלך, בחנתי לאור הירח את כתב היד. השם “אגדת כפר” בעמוד הראשון נראה לי כקיטש יומרני זול, בדיוק מהזן שיכולתי להניח שיבחר מורה לאלקטרוניקה שהחליט שהוא יכול להתעשר מספרות. השנים שלי כעורך כבר לימדו אותי להקיש על פי האופי והמראה של הכותב את כישרונו או חוסר כישרונו.

ידעתי שנפלתי בפח. כמו כל מי שטוען שהוא רוצה ביקורת “אבל באמת”, היה לי ברור שמאירי דורש שאשבח אותו. מצד שני, עכשיו לא אוכל לברוח מהקריאה. מדובר בעלוקה, הוא יציק מדי שעה וישאל אם הצצתי כבר. הגרפומן האיום הזה יכול להחריב לי את החופשה. נשאר לי פתרון אחד ויחיד: מנוסה.

קמתי לפנות בוקר, מרוצה לשמוע נחירות קטועות מהחוּשה לידי. הערתי בדממה את הטבח הסודני, שישן מתחת לכילה שבנה במטבח, ושילמתי את החוב שלי. זמן קצר אחרי זה, עוד לפני שהנופשים התעוררו, ישבתי במונית של חמדאן (מומלץ דף הפייסבוק אוהבי סיני) לראס א־שטן, רצועת חוף עשרים דקות דרומה, ונשארתי שם עוד שלושה ימים בשלווה ובנחת.

כמה ימים אחרי שחזרתי לישראל, החלטתי לקיים את ההבטחה ולקרוא את “אגדת כפר”. כבר לפני שפתחתי את כתב היד הנחתי שהוא יהיה מחריד ושבכל זאת חוות הדעת שלי תהיה “מקסים מקסים מקסים” או “אדיר אדיר אדיר”. אלא שהספר לא נמצא במגירת המחברות או בתרמיל. במהרה, שקעתי בחובה אחרת שלי, תמלול ריאיון עם מיקרוביולוגית מראשון לציון שהחליטה ללכת הפוך את כל מדינת ישראל, כדי להביא את השלום. כתב היד וכל הסיפור נשכחו ממני.

אבל לא לגמרי. בינואר 2019, השתתפתי בפסטיבל “שירה במדבר” במדרשת שדה בוקר עם עורכי כתבי עת צִדיים נוספים. המנחה הבלתי נסבל של הפאנל, אחיין של סופר נודע, ביקש לשמוע על קשייו של העורך הספרותי. מצאתי את עצמי מספר איך נאלצתי לברוח מחוף בסיני כדי לחמוק מלתת חוות דעת על טקסט מביך של גרפומן עם גשר בשיניים. תיארתי סצנת מרדף על החוף וסיפרתי שהסתתרתי מאחורי עמדת הסיגריות בדיוטי פרי של מסוף הגבול המצרי כדי לא להיתקל בו. קצת הגזמתי כדי לתבל את עלילת המקרה עד שהקהל המנומנם החל לגחך, לפחות אלה שאינם שייכים למחנות הספרותיים שהתחרו בחבורה שלי.

והיה עוד מקרה וחצי, שאם אני רוצה להתוודות, לא אוכל להעלים פרט מהקורא בווידוי זה. זה קרה ביום א’, 5 במאי 2019, בשעה המוזרה 17:44. תוך כדי ביקור בשבעה של בוסית לשעבר (לצורכי חנופה), קיבלתי אימייל מלירון ס’, מפיקה בכירה ב”הארץ”, העיתון שבו עבדתי אז. היא סיפרה שאחד בשם מאירי הגיע לעיתון, ודורש את מספר הטלפון שלי. ביקשתי שתיקח את הפרטים שלו ותבטיח שאחזור אליו.

ביום המחרת, בשעה שמונה וחצי בבוקר בערך, התעוררתי מדפיקה זועמת על דלת הבית שלי אז, בשדרות ח”ן 21 א’, ואחריה השתרר שקט. איש לא מבקר אותי במפתיע. כך שזה ככל הנראה היה מאירי, שהשיג את הכתובת שלי איכשהו. במוחי עלתה ואלרי סולאנס, שירתה ופצעה את אנדי וורהול לאחר שהוא איבד את המחזה שכתבה.

העובדה שמאירי הצליח כנראה לאתר את הכתובת שלי הבעיתה אותי. הרגשתי נצור על ידי אותו מורה לאלקטרוניקה, כמו יושבי ניצנים מול האויב המצרי. הפכתי את הבית. חיפשתי שוב את כתב היד המזופת, אבל לא מצאתי אותו בשום מקום. יכול להיות שהפחד שלי היה מוגזם, אבל כדי לשמור על הביטחון שלי, נסעתי לפרדס חנה והסתתרתי שם למשך שבוע שלם אצל בת זוג לשעבר, שגרה אצל האמא.

כבר חשבתי שכתב היד של התרגום — ערימת דפי וורד מודפסים בגופן קטן מדי ומסורגים בשכבה של עריכות בעט סגול — נעלם לנצח, אבל החדר שלי הוא מעי רוטט ששום דבר לא הולך בו לאיבוד, ובסוף דפים וחפצים אבודים צפים ועולים.

הטקסט צף ועלה בספטמבר 2019, בזמן שארזתי מזוודה לחופשת כתיבה ארוכה בחסות פולברייט באיווה, מדינה פינתית במרכז ארצות הברית. מסתבר שכתב היד הסורר נשאר כל הזמן בכיס הקדמי של תרמיל הטיולים הישן שלי, לצד 275 לירות מצריות, גלולת תחליף ויאגרה מסוג סיאליס ושישה קונדומים שלא נעשה בהם שימוש. הטיסה היתה עוד שלוש שעות. בלי לחשוב בכלל, דחסתי את הדפים למזוודה.

הייתי די משועמם באיווה סיטי. שדות תירס מאופק לאופק הקיפו את העיר החמישית בגודלה באיווה, ומנעו מההמולה להיכנס אליה. אני מזכיר את המונוטוניות של מישורי המיד־וסט רק לטובה, כמובן. צריך להתאמץ מאוד או להיוולד עשיר, כדי להיות משועמם כל כך בישראל. בכל זאת, כל התנובה שלי בחודשים האלה הסתכמה בשיר בן שלוש שורות על מחשבותיו של תרנגול הודו. אבל רק בחודש האחרון שלי באיווה מצאתי זמן ללכת לנחל החוצה את העיר עם העמודים של “אגדת כפר” שהפקיד בידי מאירי.

קיוויתי — למעשה, הנחתי — שהספר יהיה נורא והתרגום עצי ופומפוזי, כמו אותו מאירי. למדתי כבר שאנשים שמאוהבים בעצמם לא יודעים לכתוב, כי הם חסרי ביקורת עצמית שתגרום להם להשתכלל. מיד בדף הראשון הופתעתי לטובה מהפסקאות הפותחות ומכך שאין שגיאות כתיב. אני זוכר את הצירוף “הזיה לחה”, שלא האמנתי שאדם עלוב כל כך יוציא תחת ידו, אפילו כמתרגם. זה הרגיז אותי, כי עדיף שטקסט יהיה מחריד במובהק כבר מהטעימה הראשונה. אם אגלה שהטקסט גרוע רק ברבע הספר, אבזבז לא מעט שעות מחיי. אבל גם כשסיימתי שליש מהספר, מצאתי את עצמי נהנה. אפשר לומר שהתאכזבתי לטובה. ולא פחות מהעלילה, הייתי מרוצה מהתרגום החי ומסיפור החיים המיוחד של המחבר בוסקו — שבקורותיו נבר מאירי לעומק.

זה היה משהו אחר לגמרי, משהו שלא יכולתי בשום אופן לחבר לאותו מורה לאלקטרוניקה דתי לאומי יהיר. הבנתי שהספר הזה חייב לצאת לאור.

כשחזרתי לארץ, ניסיתי ליצור קשר עם מאירי. אבל האימבציל לא טרח לרשום מספר טלפון, או אפילו את שמו המלא, על כתב היד. ולצערי, לירון ס’ מ”הארץ” פוטרה באחד הקיצוצים שנבעו מעליית מחירי הנייר (אף שעברה למחלקת הדיגיטל). כשמצאתי אותה, התברר שהיא זרקה מזמן את הפתק שהאורח הטרדן השאיר. פתאום חשבתי: אולי כשמאירי סיפר לי בסיני שלא קיבל תגובה מההוצאה לאור, זה היה כי שלח את כתבי היד מבלי להשאיר פרטים.

בניגוד לבוסקו, כותב הספר, שהזהות שלו נשארה תעלומה (עדיין), את המתרגם הצלחתי למצוא לבסוף בזכות עודה, הבעלים של הקמפ. מסיבות בירוקרטיות, עודה שמר במשך שנים את צילומי הדרכונים, והוא כמובן זכר את הדמות לדיראון עולם. כך גיליתי שמאירי הוא כינוי ולא שם משפחה. והמתרגם הוא מאיר כַּהַן בעל מספר הדרכון 52244177. דרך אקסית בעלת משרה (מנהלית) בשירותי הביטחון, הצלחתי להשיג את הפרטים שלו, כדי שאוכל להודיע לו שהצלחתי לעניין את הוצאת הספרים “אחוזת בית” בהוצאת הספר לאור.

זה היה מאוחר מדי.

מה שזיהיתי כיהירות ואדנות היה למעשה התגוששות פנימית, שבה חיכוך לוחות הנפש גרם להתפרצות געשית. התפרקות המשפחה שלו והיעדר התגובה של ההוצאה לאור ההיא, ואולי גם ההיעלמות שלי, שכהן עשוי היה לפרש כדחייה נוספת, גרמו לכך שהנפש השברירית של המתרגם תקרוס.

מכאן המצב של כהן הידרדר. הוא פוטר מהתיכון הממלכתי־דתי והסתכסך עם משפחתו. הוא פחד לצאת מהבית, והתמכר להקלדת תגוביות תוקפניות וארכניות באתרי חדשות, במיוחד בעיתון “הארץ”, שבו כתבתי אז — מן הסתם, כדרך לנקום בי.

אחרי אשפוז בן חודשיים, מאיר כהן הרגיש בטוח יותר. בעזרת התמיכה של דודתו חן, מנכ”לית עמותת פר”ש — אגודת פַּסָלי רמת השרון, החליט לנסות שוב לשלוח את התרגום להוצאות הספרים. אבל בשביל זה, הוא היה צריך את העותק שנמצא אצלי, שהיה העדכני ביותר וכלל אלפי תיקוני עריכה וסגנון. אבל אני הסתתרתי ממנו.

מכאן המצב של כהן הידרדר. הוא חזר בשאלה והפך לפעיל נחוש נגד כפייה דתית. כחילוני אקטיביסט, פוטר מהתיכון הממלכתי־דתי והסתכסך עם כל משפחתו, מלבד דודתו שהיא מה שקוראים “טיפוס ארטיסטי”, ולא איבדה את אמונתה בכישרונו. האיש השמח־מדי התעטף בשדים וצללים. הוא פחד לצאת מהבית, והתמכר להקלדת תגוביות תוקפניות וארכניות באתרי חדשות, במיוחד בעיתון “הארץ”, שבו כתבתי אז — מן הסתם, כדרך לנקום בי. בסופו של דבר, הוא נרגע, אבל התרופות הפסיכיאטריות שנרשמו לו גרמו להשמנה מהירה. לא קשה להבין — ודודתו היקרה לא הכחישה זאת — שניסה לשים קץ לחייו המיוסרים על ידי אכילה בולמוסית. אבל מאירי נכשל גם בזה.

תוך חודשים, האיש הכחוש שפגשתי בסיני תפח לממדי ענק, סיפרה לי הדודה שליוותה אותו בשעות הקשות. ביום כיפור הראשון שבו לא צם, עורקי הראש הקודח, עתיר הכישרון, פקעו. וכיום מאיר כהן הוא צמח, מעין מת־חי.

בכל זאת, לאחר שגמרו להקליד את “אגדת כפר”, ולמרות שחן דודתו אישרה לנו להוציא את הספר לאור, הרגשתי חובה מוסרית לבקר אותו, במרכז השיקומי ברעננה.

אחרי שתיאמתי עם דודתו האוהבת, עליתי ביום קיץ מהביל על קו 347 של חברת מטרופולין, כשבתיק שלי העותק הסופי, לפני הורדה לדפוס. לכאורה, זו היתה נסיעה בלי סיכוי שהזכירה את מסע “הגנרל” ובתו ממחנה הפרשים אל הערבה של אותה קיסרות בדיונית. אבל הרגשתי חובה לבקש סליחה. רציתי לבשר למאירי שסוף־סוף יֵצא לאור הספר שעליו טרח כל כך. דמיינתי את הכרתו שבה אליו והוא מתרומם מהמיטה, מחבק אותי ושב לעצמו, כמו אותו דובי סטריאופוני שמרעיש כשהוא מחובר בעטיניו ליו־אס־בי. הייתי חייב לו את זה.

אבל המסע נידון לכישלון. השומר בכניסה לא הרשה לי להיכנס. אף שהפגישה תואמה, איש לא אמר לי להביא תעודת זהות. השם שלי אמנם נשלח, אך העובדה שהצהרתי שאני “רועי ארד”, כשהדודה של מאיר רשמה “צ’יקי” כאורח, הוסיפה תסבוכת לכל העניין. לא יכולתי להוכיח שאני זה אני — תחושה מתסכלת ומבלבלת.

ניסיתי להשיג את הדודה בטלפון, אבל היא לא ענתה. השומר רק רצה שאחתום לו שאני קרוב משפחה מדרגה ראשונה או שנייה, אבל לא הסכמתי לשקר.

בסופו של דבר, אחרי שהתחננתי ודרשתי לשוחח עם המנהלת הכללית של המקום, הגענו לפשרה. הגיעה אחות חביבה שהסכימה שאתלווה אליה עד הכניסה לחדר של מאירי ואביט מהחלון, כי ממילא הוא לא קולט דבר ואין תועלת בכניסה שלי לחדר. וככה, אני ואמירה מכפר קאסם העפלנו יחד לקומה 3 במעלית, שפעלה כמעלית שבת מסיבה כלשהי. ניגשתי לדלת, והבטתי דרך הזגוגית לתוך חלל המחלקה המסויד צהוב שבו עמדו חמש מיטות מאוכלסות. על אחד הקירות היה תלוי תחריט של הצייר אשר, שנגזר כנראה מתוך לוח שנה אמנותי ישן. לא היה אפשר לזהות את הגברים ששכבו על הצד או שהוסתרו בווילון. כל אחד מהמאושפזים, שחוברו למתקנים רפואיים ומסכים, יכול היה להיות מאיר כהן. חשבתי לצעוק “מאירי” מעבר לדלת, אבל כל העניין נראה אווילי.

חזרתי בקו 347, שבור. את מעשַי בעבר כבר אי־אפשר לתקן. אבל נשבעתי לעצמי לעשות כל מה שביכולתי כדי להוציא לאור את הספר הזה, שהוא כשמו, אגדה. אני מקווה שההתנהגות האטומה שלי המוצגת כאן וההשלכות שלה יעניקו אולי איזשהו לקח לקוראת ולקורא, שהספר הזה נקלע לידם.

המביא לדפוס

את הספר “אגדת כפר” מאת בוסקו (אחוזת בית) ניתן לרכוש בעברית ובחנויות הנבחרות. ניתן לקרוא את הפרק הראשון של הספר בוואלה.

בחיפוש אחר האבות הקדומים של המשפחה, נתקלתי בשמה של לילי, אמא של סבתא שלי. מצאתי אותה דרך תעודת נישואין מ1919, שהציגה את שם הבתולים שלה, לילי נויזר. אלא שלתדהמתי, בתעודת הזו החתן המאושר לא היה הסבא-רבא שלי בלה שטרן שנקרא בעברית דב, אלא גברבר עם שם מרשים ומשונה.

הברנש

וכך נתקלתי לראשונה בלסלו הופהאוזר, איש שמעולם לא שמעתי על אודותיו. כולנו תמיד ידענו שהוריה של סבתא היו לילי ודב שטרן. מי היה הופהאוזר? הייתי די המום. ואז שליתי מתחתית הזכרון שלי, את הרגע בילדותי שאמי סיפרה לי שלפני דב, לילי נקשרה בנישואי בוסר קצרצרים עם בחור שתיין וגוי שכינתה בריחוק “הברנש”. נזכרתי שהדמות הזו הפנטה אותי אז, במיוחד בזכות המיתוג השלילי והסקסי של “הברנש”, והתחושה שסוף סוף יש מישהו עם קצת פלפל במשפחה.

עיתוני התקופה מספרים שהופהאוזר ביצע הונאות כה רבות, עד כי דף ההרשעה בבתי הכלא לא יכול היה להכיל את היקף הרישומים הפליליים שלו והשלטונות נאלצו להוסיף לכבודו שלושה עמודים נוספים

מכאן והלאה נטשתי לאנחות את חקר אבות אבותיי האופים ובעלי המכולות, והתמקדתי במסע בעקבות “הברנש”. לאכזבתי לא מצאתי כמעט כלום תחת “לסלו הופהאוזר”. אבל כשחיפשתי “הופהאוזר לסלו”, השם הרשמי יותר, אורו עיני: היו לו 150 התאמות במנוע החיפוש לעיתונות.ו אם השם בנו שטרן נמצא בדרך כלל במודעות קטנות שבהן הציע תנורים משומשים, הפעם הופניתי לכתבות ארוכות.

הסיפורים על לסלו הופהאוזר שמצאתי, וקראתי באגביות, תיארו נוכל בעל אלף זהויות, שהתרוצץ בין מדינות מרכז אירופה, בכפרים ובערים, ויצא ונכנס לבתי כלא, מעין גרסה מוקדמת של נוכל הטינדר, רק בלי טינדר. עם זאת, הנחתי שיכול להיות שחיו עוד אנשים עם אותו שם, כשם שאת השם בנו שטרן חלקו נוסף על סב-סבתי, גם כורך ספרים, גיבור מלחמה ודוקטור הומאופתי, שהיה למקור לעג בעיתונות של תחילת המאה הקודמת, לאחר שגברת לגמה בטעות בקבוקון שלם של תרופה הומאופתית שרקח ולא הרגישה דבר. התחושה שלי היתה שלילי התחתנה עם לסלו אחר. המשפחה שלי די סולידית ולא הגיעה מעולם לתהילה או לבזיון יוצאי דופן, הנחתי תמיד שאני עצמי אחראי לרוב השערוריות במשפחתי בעשרות הדורות האחרונים, תיקון של מאות שנים של חריצות ואלמוניות.

הייתי עסוק כמה ימים, ואז החלטתי שוב לתור אחר לסלו הופהאוזר, מקווה לאתר את לסלו הנכון. אך מצאתי רק עוד ועוד כתבות על הנוכל. בקריאה של אחת הכתבות מ1926, כמעט לפני מאה שנים, הופיע אקדח מעשן – סופר שם שלתקופה מסוימת הנוכל הסדרתי היה נשוי עם לילי נויזר, בתו היחידה של מרק נויזר, מנהל סוכנות הביטוח “יוניון”. מסתבר שלסלו הופהאוזר היה “הברנש”.

מכאן, התמכרתי לאורך לילות לקרוא על הטיפוס הזה, שכמעט והיה סב-סבי, קורא רבבות מילים בעניין הולך וגובר, מדפדף ביומונים ובמקומונים סנסציוניים שחלפו מהעולם עם שמות קסומים כ“נשטי נפטו” וכ”אוז’ ברזדה”, אך גם בעיתון היהודי בהונגרית “אוי קלט” שיהפוך בעתיד לעיתון ישראלי, שכתבה שלי ב”הארץ” תציל אותו מסגירה. השנים שבהן לסלו כבש את הכותרות היו בעיקר בין 1921 ו1948, כשביניהן היו תקופות ארוכות של דומיה, שבהן הצליח בתרמיות או נרקב בכלא. הכותרות, שתרגם לי בנדיבותו הגוגל טרנסלייט, היו משעשעות: “עלייתו ונפילתו של לסלו הופהאוזר, פסאודו-מרגל, פסאודו רופא ופסאודו-פרופסור”, “רומן הרפתקאות בפרוטוקול משטרתי” או “המשטרה עצרה את אחד הנוכלים הגדולים ביותר של התקופה”.

את הצ’ק

ארכז כאן את קורותיו: לסלו הופהאוזר נולד סביב 1895 למשפחה עשירה בבודפשט. אביו, אנטל הופהאוזר, היה אדריכל מצליח בהונגריה של לפני מלחמת העולם הראשונה, שהתמחה בכנסיות ובמנזרים, אך גם תכנן בית כנסת. במשפחה שלי, הוא הוצג כגוי, אבל לכו תדעו: שם המשפחה של אמו היה “הֶלְוִי”, אולי גלגול של הלוי. אבי המשפחה פינק את שתי הבנות ואת הבן היחיד, לסלו, וקיווה שיפתח קריירה כאדריכל וימשיך את הביזנס. אבל לסלו כשל בלימודים. למעשה, לסלו הוזכר לראשונה בכרוניקות, כמי שנעדר ממבחניו.

ב1919 מונה עיתון הפשטי הירלאפ את מתחתני החודש ומציין כי לסלו התחתן עם לילי נויזר, אם סבתי. בפרסום מאוחר יותר באוי קלט היהודי, מסופר שמשפחתו וקרוביו מחו נחרצות נגד נישואיו ליהודייה, אולי כדי להדגיש שהנבל הזה גוי.

בכתבה נוספת, מסופר שהנישואין התקיימו חודש אחרי שבתו של מנכ”ל חברת שימורים, גם היא עם שם יהודי, סירבה לו, מה שמעיד שהזמן בין ההיכרות עם לילי והחתונה היה קצר למדי. קצת לאחר החתונה, הזוג הטרי עקר לקלוז’, עיר הונגרית שסופחה לרומניה אחרי תבוסת הונגריה במלחמת העולם, אבל במהרה לסלו נעלם ללילי, ונדד לערי ספר אחרות. הוא נקלע לכמה שערוריות רומנטיות וניצל את כספן של נשים תמימות, כדי לכסות על פזרנותו וחיבתו לאלכוהול יקר.

גל הכתבות הראשונות על מעשי הנוכלות היצירתיים שלו היה ב1921, שנתיים לאחר נישואיו, עוד לפני הגירושים הרשמיים. זו היתה נוכלות קטנה. לסלו הפקיד סכום קטן של כסף בחשבון עובר ושב ב”בנק החסכון המרכזי” וקיבל פנקס המחאות. עם הפנקס הטרי הסתובב בין חברות יוקרה, בעיקר של ריהוט, העניק צ’קים גבוהים ב25 אחוז וביקש את הסכום החסר במזומן. כך הרוויח כמה מאות אלפי קרונות.

על אף התביעות והתלונות, המשטרה היתה אובדת עצות, שכן בימים ההם לא היתה טכנולוגיית איכון מתקדמת. אלא שאז, סוחר בשם היקאדרז’ו מבודפשט סיפר על אדם שרכש ממנו מכונית בהמחאה גבוהה. לסוחר לא היה מזומן באותו רגע והוא הבטיח ללקוח המרשים שימסור לו את ההפרש למחרת במזומן. בינתיים, הסוחר הגיע להפקיד את הצ’ק בבנק, גילה שהוא חסר כיסוי ומיהר למשטרה. המשטרה המתינה שהעבריין יתקשר לסוחר המכוניות וכשזה קרה, גילתה את מקור השיחה, ומיהרה ל”פונדק בודה” שבה נתגלה לסלו בתא הטלפון, שוקד על שלל תרמיותיו. הוא נעצר, הודה בהונאותיו ומסר אף את שמותיו כנוכל - הברון לוראנט אלבני וד”ר קארולי גומבש.

לאחר מכן, התגלה שלסלו רימה גם את משפחתו: הוא ניצל את החופשה של הוריו בכפר, למכור את כל הרהיטים ואת יצירות האומנות בבית. כאשר הפסיקו לממן אותו, הוא מכר את אחוזת המשפחה שנאלצה לשלם סכום גדול כדי לקבל אותה חזרה. מעבר לטרגדיה שהביא על זרים, הנוכלות שלו גם החריבה את משפחתו, וצבע שיערה של אמו הלבין מבושה, על פי העיתונות. לילי ואביה לא הוזכרו כקורבנות, אבל יש להניח שגם הם חטפו מנחת זרועו.

עם מעט כספו, פרסם לסלו מודעה בכתב עת רפואי שבה חיפש רופאים שיירצו להתגייס למשלחת לקונגו הבלגית. פנו אליו, לדבריו, 119 רופאים והוא הבטיח להם שכר גבוה ותנאים של נסיך באפריקה, אבל לשם כך דרושה מקדמה על הויזה

ב-1922, שוב התקשורת ההונגרית מתמלאת בכתבות על הופהאוזר רב התושיה. לסלו היה במעצר, והגיע מעת לעת לדיוני המשפט על תכסיס הצ’קים ועוד מעילה או שתיים. התקשורת מספרת שבדרך מאחד מדיוני המשפט, האסיר הופהאוזר התחנן בפני הסוהר פרנץ לקוס, שיניח לו לעבור בבנק המקומי. לדבריו, אם לא יגיע לבנק, יאבד סכום עצום. הוא גם הבטיח לסוהר תשר נדיב. הסוהר חיכה בחוץ והאסיר נכנס לבנק וחזר ואמר שהפקידים מבקשים שיביא גם את חברו לתא, פורץ “ידוע לשמצה” בשם אלמר טות’, שכן חתימתו השניה נדרשה. לסלו והסוהר חזרו לכלא והוציאו את טות’. לפני שנכנסו, העצירים ביקשו מהסוהר שיסיר לרגע את האזיקים שלהם, כי לא נעים כך להיכנס לבנק.

Read more

כבר שני עשורים, יעל ואני חברים ומשתפים פעולה תרבותית בשלל פרויקטים. לפני כחודש, שחררה בירנבאום לרשת אלבום חדש-ישן, שכולל הקלטות להקתה האגדית “ג’ק אין דה בוקס” מ2010 בלייבל של קול הקמפוס. זו היתה הזדמנות, אולי תירוץ, לראיון צ’ט טרנס-יבשתי ביננו, שנערך באמצעות הווטסאפ ונפרש לאורך חודש כמעט. לרוב היו שעות ארוכות בין השאלות לתשובות, גם בגלל שיעל טיפלה בבתה הקטנה שי.

האלבום של ג’ק אין דה בוקס, “ג’ק אין דה בוקס לייב סשן // קול הקמפוס 2010” הוקלט לפני 15 שנה במסגרת הלייבל ‘חרקה’ של תחנת הרדיו קול הקמפוס ז”ל. יעל מספרת: “התחנה הזמינה להקות להקליט בחינם לייב ובטייק אחד. אני זוכרת שלא ממש הבנתי איפה אנחנו נמצאים ויצא שהתעלמנו מתנאי הוואן טייק. אחרי יומיים באולפן, מנהל התחנה קרא לנו למשרד וביקש שנרגיע עם מספר הטייקים. עידן כץ, הסאונדמן שהקליט אותנו, דווקא זרם ופירגן. הוא גיבה את ההקלטות ושמר אותן על הכונן שלו עד שלאחרונה נאלץ לפנות מקום. כשקיבלתי ממנו את הערוצים, התרגשתי לשמוע בדיליי של 15 שנה שהוא הקליט אותנו ממש טוב“.

-לא שמעת את ההקלטה מאז? מוזר שלא שידרו את זה.

זו לא היתה הופעה לרדיו, אלא הזמנה לבוא ולהקליט אלבום. זה הוקלט בערוצים, ככה שהשתמרו ביטים יפהפיים ממכונות תופים וצעצועים שאין לי מושג היכן הם היום, אבל הם הכי נכנסו לי מתחת לעור.

-ולמה האלבום לא יצא אז?

החברים בלהקה לא אהבו את גישת הוואן טייק. הם רצו להפיק אלבום שבו הם שולטים באופן שהדברים נשמעים. אני הייתי בגישה אחרת, יותר אימפולסיבית. ממש לא עניינה אותי ההקלטה עצמה. רציתי רק להופיע ולהוציא את השירים, שהקהל כבר הכיר מהופעות.

-למעשה, ג’ק אין דה בוקס התפרקו ב 2016 בלי להוציא שום ריליס, ומאז אתם לא מפסיקים להוציא אלבומים.

כן, מהשנה שהוקמנו, 2008, עשינו מעין ריקוד כזה צעד קדימה שניים אחורה סקובי דו. סיימנו להקליט את האלבום המופק “אל האי” ב2015 והוא נגנז תוך כדי התפרקות הלהקה.

-ובסופו של דבר הוא יצא.

ב2020, פנה אלי נגן קרן יער מתזמורת בארגנטינה שעשה עליה כדי להתגייס לקרבי ושאל אם יש אפשרות להעלות את השיר “קפה אדיר” לסטרימינג, כדי שיהיה לו מה לשמוע בשירות התובעני. זה דירבן אותי להוציא את האלבום. בכל מקרה, מאז החברים בלהקה חתמו לי שהם מאשרים שאעשה מה שבא לי עם החומרים. לפני כמה חודשים, פנו אלי מקול הקמפוס ושאלו אם אני מעוניינת בחומרים שהוקלטו, וכך יצא מין שתי וערב של ריליסים בסדר הבא: ב2020, יצא אלבום מ2015 וב2025, יצא אלבום מ2010.

-יתגלו עוד אלבומים בעשורים הבאים?

אולי שירים ממייספייס.

-את מכנה את עצמך “יעל ופתק”? יעל בירנבאום? זו תמיד תעלומה.

יעל ופתק זה פרויקט שמאגד בתוכו כל מיני שת”פים. בחזוני, אני שואפת להגיע לאווירה של סקיצות. יש לי נטייה להפקות אורגניות. אני חובבת רדי מייד והכלי שלי הוא פסנתר. אני תמיד יעל בירנבאום, ככה שהשמות לא סותרים אחד את השני מבחינתי. יש לך העדפה?

- מדוע הלהקה נקראה בהתחלה “צ’יק און דה בייק”?

זה מהתקופה שמכרתי סנדוויצ’ים על אופניים. אביה, הסולן האייקוני של להקת “נדפקת” עבד אז בקיוסק שהייתי יושבת בו בסוף יום סיבוב מכירות ויום אחדהוא גלגל לעברי את ה”צ’יק און א בייק” וזה נתפס.

הגוזמת

-אחד הדברים החינניים אצלך הוא היכולת להלחין שירי משוררים עם מילים די סבוכות, בלי שזה יישמע לחן של שירי משוררים שנהוג אצלנו, שתמיד גורם לרצות למות מעט. במיוחד שיר הפופ “רדי רדי” של אהרון שבתאי. באלבום החדש יש שני שירי פופ שיצאו משירים שלי, כולל שיר שלי נגד בנקים שנשמע אצלך כלהיט מתוק. אולי זה נובע מכך שאת קצת עורכת את המילים, גוזמת או משפרת.

זו מחמאה גדולה להגיד שהצלחתי לחצוב בשירה לחנים שלא יגרמו לרצות למות מעט, ויחד עם זאת, גם לרצות למות מעט זו זכות. אני לא בטוחה שזה קשור לעריכת השיר מחדש. ראוי לגעת כמה שפחות במילים, אבל לפעמים באמת אין ברירה. “רדי רדי” זה השיר הראשון שהלחנתי במסגרת ג’ק אין דה בוקס. אני זוכרת שהתמרמרתי כשהצעת לי להלחין שיר של אהרן שבתאי מתוך גיליון מעין שיצא אז, כי חשבתי שאם הוא רוצה לחן, למה שלא ישלם (לא הבנתי שזו היתה הצעה שלך בלי ידיעתו), אבל אז קראתי את המילים עם אקורדיון בין הידיים, ובשנייה, התרוממתי עם הלחן שיצא לי והרגשתי מוארת ומאושרת באופן ששום תשלום כנראה לא היה גורם לי להרגיש - לא שהיה גורע מההרגשה. אבל הסימביוזה הזו של פעולת ההלחנה היא חוויה מסתורית ומרוממת נפש עבורי ומרומם אף יותר כשיש מי שמקשיב ושר ורוקד עם המילים והלחן. בשביל הכיף שלי, אעדיף תמיד לקרוא ספר שירה תוך כדי נגינה ולא על יבש.

את “בנקאים” שלך לא אני הלחנתי, אלא איתי שני, שהיה אחראי על כל הכלים בהופעות ויצר את רוב המוזיקה בשני האלבומים של ג’ק אין דה בוקס. הוא התלהב מהשיר, כי אמר שבנקאים זה הכי אייטיז, וזה עורר בו השראה פופית ככל הנראה. על אף הבעיות, היה תענוג לעבוד איתו על עיבודים ולחנים, בעיקר כי הוא לא הקשיב למילים, אלא טען שהוא רואה בהם צורה ושומע בהם את המוזיקה שלהם. יש לו יכולת הקשבה יוצאת דופן באופן הכי עמוק ומעבר למילים שיש.

-להיט אחר באלבום הוא “דויד סתיו”, שגם נכתב עם משורר.

“דויד סתיו” מבוסס על הסתמסות פלרטטנית עם ידידי אבנר עמית. טענתי בפניו שאני מסוגלת להלחין כל שיר עלי אדמות וממש לא הצלחתי להלחין את השירים שלו, אבל את ההסתמסות ביננו ועוד איך הצלחתי. זה שיר שבעיקר איפשר לי לבטא את התחושות הקשות שהיו לי אחרי שנה שעבדתי כמדריכה בהוסטל לאוטיסטים ובחרתי להתפטר אחרי ניסיון התארגנות של ועד העובדים.

-בשיר הזה מככב עסק הסנדביצ’ים שלך.

תרשה לי להניח את הלחמניות על השולחן ולהבהיר שאני מקרה קלאסי של הסרט ‘אפס ביחסי אנוש’, רק שבמקרה שלי, צה”ל הוציא אותי על חוסר התאמה, אחרי יותר מדי זמן של חוסר מעש, והוריד לי את הפרופיל ל21. זה השפיע על התפיסה העצמית שלי, ויחד עם עוד אירועים משמימים זוללי זמן ואנרגיה שחוויתי, ויתרתי על כניסה למוסד לימודי, בטח לא בשביל תואר. הרגשתי רוויה ממערכות וצמאה לידע. ב”דויד סתיו” אני מגדירה את עצמי מחדש, מתנערת מהתיאור הרומנטי של הבחורה שמוכרת כריכים על האופניים ומזדהה ככריך עצמו, “אני פחמימה / מתוקה וחמה / אוטיסטית עם סומסום / אתה תירגע”.

-והאלבום נחתם בשיר באנגלית.

זה מהימים שעוד לא עלה בדעתי להציע לחברים בלהקה מילים בעברית כי באופן מוצהר הם היו נגד עברית. ג’ק אין דה בוקס התחיל כפרויקט בשם “צ’יק אן א בייק”: אני ואיתי יצרנו שירים באנגלית כי התכתבנו עם מה ששמענו. בכל העולם, יצרו באנגלית מוזיקה ושירים שאהבנו. ורצינו גם ליצור, אבל לא בהכרח בקטע של לטרוף את העולם. ההרכב המקורי כלל אותי, את איתי ואת אורי אלבוחר שהכרנו דרך המייספייס. אחרי ההופעה שלנו באינדינגב, אורי התחלף באיתמר תוסייה כהן חבר יקר מרעננה.

-ומאיפה השם “צ’יק און א בייק”?

זה מהתקופה שמכרתי סנדוויצ’ים על אופניים. אביה, הסולן האייקוני של להקת “נדפקת” עבד אז בקיוסק שהייתי יושבת בו בסוף יום סיבוב מכירות לספור את המזומנים ויום אחד, ברגע אגבי, הוא גלגל לעברי את ה”צ’יק און א בייק” וזה נתפס.

-וג’ק אין דה בוקס?

בשלב מסוים, באחת מההופעות כשהיה צריך לכתוב אותנו ולא היה מה, ערן מה’אוגנדה’ נתן לנו את השם “ג’ק אין דה בוקס” - באותה תקופה ניגנו עם סינטיסייזרים, יוקללי, אקורדיון, מלודיקה וכל מיני צעצועים שאיתי שידרג והגביר כמכונות תופים, אז היה נדמה שהשם הולם אותנו. לימים, הבנו שקצת נפלנו בפח של צריכת תוכן גנרי של גויים נוצרים באנגלית, על אף שתרגום ישיר של השם יביא ל”יעקב בקופסא” ויכול באופן לא מודע לרמז על קווים ביוגרפים של דודי הפזמונאי והמפיק יעקב גלעד, אבל מעולם לא נעשה שימוש בתרגום באופן רשמי.

אפר ומטאל

-אגב משפחה, השפעה מרכזית על חייך היא המשוררת והמתרגמת הלינה בירנבאום, הסבתא שלך והאמא של יעקב גלעד, שעליה הוא כתב את שיר הנושא ב”אפר ואבק”.

אני בספק אם יש אדם שהיצירה שלו אינה מושפעת גם מסבתא. אפילו תנועת היד המקורננת של המטאליסטים הגיעה מהסבתא האיטלקיה של דיו מבלאק סבת’. מעניין שדווקא מאיטליה יצאו הפוטוריסטים שבין היתר התנגדו לפסטה ולסבתא. כהיפסטריינית, אני מושפעת מאוד מהסבתות והסבים שלי, זה חלק מהאג’נדה. הם כולם היו ילדים בזמן מלחמת העולם השניה: סבתא רבקה ז”ל היתה כפריה ששרדה בין היתר בזכות מלאכות הידיים הנחושות והנפלאות שלה. שהיתי במחיצתה אינסוף זמן בילדות וכיום יש לי את הזכות לגדל את בתי בביתה. סבתא הלינה היא ורשאית גאה שניצלה בשואה בין היתר בזכות המילים שאחיה הבכור לימד אותה. היא מספרת שאפילו באושוויץ מצאה עיפרון וחתיכת נייר וכתבה, הקריאה ועוררה אדוות חיים. ישנה גישה יהודית חילונית שמעודדת חיבור לעצמי והיא בין היתר טמונה גם בשורשים שנגדעו. כל האמצעים כשרים מבחינתי על מנת לאחות אותם, כי לכל אדם יש זכות לדעת מניין בא.

-מתי התחלת לשיר בעברית?

היה כיף להעלות שירים באנגלית לאתר מייספייס, היה בזה משהו מאוד חופשי מבחינת ההתנהלות והתהוות של המוזיקה. עם זאת, עניין השפה נהיה מטריד, ופעם כשהייתי לבד בסטודיו הקלטתי על מנגינה של איתי שיר בעברית שלימים יתגלגל להיות “קפה אדיר”, החברים הקשיבו ואהבו את זה ומשם לא היתה דרך חזרה.

- על מה בעצם נכתב השיר המסתורי הזה, “קפה אדיר”, מהשירים היפים באלבום? המילים שולחות ליותר מדי מקומות.

הרבה דברים קורים בו במקביל, אני מתייחסת לשירה כמרחב ריזומטי, דרך לאצור מחשבות ואירועים על מנת שאוכל לחזור אליהם גם אחר כך, כמו גיבוי בענן. אולי זה לא יוצא בהכרח הכי פופי, אבל בהחלט יש מי שיורדים ויורדות לסוף דעתי. זה הוכיח את עצמו אינספור פעמים וגם עכשיו כשקיבלתי את ההקלטות מ 2010 עם שירים שכבר שכחתי מהם, זה הרגיש כמו מֶמו לעצמי, שפריץ מאותה תקופה.

-ואיך הגעת להלחין שירה?

לפני שעברתי לתל אביב ועוד לא הכרתי את הסגנון, ראיתי על אלנבי גבר שרוע על המדרכה כמו מת, ולא הצלחתי להבין למה רחוב סואן חולף באדישות על פניו. לא ראיתי דבר כזה קודם. ניסיתי לשחזר את הדברים שאמרה לי ילנה, האלכוהוליסטית האוקראינית שישבה ליד הגבר ההוא. כמה זמן אחרי שהתיישבתי לידה, פתאום בן אדם משך כסף מעל הראש שלי והבנתי שאנחנו מתחת לכספומט. השיחה ערערה אותי. כדי לעכל את הסיטואציה, רתמתי חברה ממולדובה שתעזור לי לכתוב וללמוד קצת לבטא את מה שילנה אמרה לי, חשבתי שאולי ככה אוכל לאתר אותה, אבל יצא שהגעתי עם זה לסטודיו של איתי והקלטנו את זה כשיר ברוסית שבורה. זו שירה מולחנת לא? עם המילים שלה הגעתי לשרות הסוציאלי לדרי רחוב ת”א יפו. ממה שהבנתי היו רק 8 עובדים ועובדות סוציאליים על כל דרי הרחוב ביפו ת”א. הם הציעו לי להתנדב. התחילה סאגה אינטנסיבית של התנדבות ארורה שמאוד סיכנה וסיבכה אותי. נתקלתי ברשת בשיר שלך שנקרא “לאיווט” (ובגרסה שלי הפך ל”הפשיזם המתוק”) שסייע לי לבטא את הרגשות הקשים ביחס למציאות הזו. מיד הלחנתי את השיר וניסיתי ליצור איתך קשר.

-את לא רק במוזיקה, במשך שנים עסקת באמנות, למשל פרויקט המשקיעים שלך.

הייתי נערה כזו שמציירת בסיטואציות חברתיות, חברים היו מגיבים לי, וזה היה מדרבן אותי. אחרי התיכון, לא היו לי יותר סיטואציות חברתיות יומיומיות לצייר בהן, והבנתי שאני צריכה נמענים על מנת להתנהל במרחב. בגלל שנאבקתי חזק בדימוי עצמי, אני זוכרת שהעסיקה אותי מאוד התהייה איך נוצר ערך, איך משהו זול שווה פחות ממשהו יקר. כשעברתי לת”א הכי פחדתי להיכנס למינוס. כתבתי שירים עם שמות כמו “הש”ח” ו “בן האפס להאפס” כדי לעלות על הגישה שבאמצעותה לא אכנס למינוס. מפה לשם, הצעתי לכל מי שנקלעו בדרכי להשקיע בין 10-100 שקלים בפיתוח ציורי ניילון, שיצרתי משקיות ניילון עם מגהץ שקיבלתי מסבתא רבקה ז”ל. קבענו דדליין, שבו אם הציור נרכש, אמכור אותו במחיר פי שתיים מההשקעה ואחלוק עם המשקיע/ה. ואם לא רכשו את הציור, הם יקבלו אותו. בעצם יצרתי הדסטרט לפני שהיה הדסטרט. זה נמשך עד שהתחילה המחאה החברתית שהסיחה את דעתי מהעניין. זה גם קשור ל”קפה אדיר” שתיעד הנצחה של חווית ריח עז מבישול קפה שאיששה את תשוקת החיים שלי ליצור בחומר, ריח שנותן לגיטימציה ליצור, או ספציפית להתיך ציורי ניילון.

קפה אדיר של ג’ק אין דה בוקס

בחוף חולון

-האלבום שהוצאת לפני שנה, “מין אנושי”, היה ניסיון חלוצי לעשות פיאנו פופ עברי, רוצה לספר עליו?

במהלך ההריון שלי, ב2022-23, עיבדתי לפסנתר שירים נבחרים מתוך רפרטואר שהצטבר. יצא מיני-אלבום שהוקלט והופק באולפני “חוף חולון” על ידי אור אדרי האדירה. שיר הנושא של נגה שרגאי זכה לקליפ ייחודי פרי עטה של האמנית וחברתי מזה הרבה שנים מלכי טסלר. ב2014, השתתפתי עם מלכי ביצירת וידאו שלה שבה הסתובבנו ברחבי ת”א ויפו וירינו באקדחי פלסטיק בא/נשים באזור הבימה. שם גם פגשנו את נגה שהצטרפה אלינו ליריות, אבל נפלה בעריכה. אני ונגה שמרנו קצת על קשר והתכתבנו בשירים ששניים מהם הלחנתי. בנוסף, “מין אנושי” מככב גם כנעימת הנושא בהצגת הילדים המרהיבה “חיה בספר” שיצרה מלכי עם בן זוגה עודד ורטש בתאטרון הקרון, כשאני אחראית על המוזיקה. מהאי.פי. הזה, יצא גם סינגל שתוקלט וזכה לאהבה בשם “סנסימיליה”. אחרי ששמע אותי מבצעת אותו בפסטיבל ‘שול’ עיליי אשדות יצר באהבת חינם רמיקס מאתגר ומגניב שנגנז לצערי מסיבות חוזיות.

-הופעת לאחרונה באירוע לכבוד של אהרון שבתאי, “חרוזי תה לשליט” (שערכתי - רצ”א) בבית רדיקל. רוצה להגיד על אהרון כמה דברים?

מֶן צ’יילד אופטימיסט, משורר מרומם ומעורר תחושתיות. בחרתי להלחין מתוך הספר את השיר היפה “על הגוף”. מעין ברכת “אשר יצר” בנוסח חילוני תאב חיים. קראתי אותו גם כמעריצה נלהבת של פאולה גרבורג, חלוצת חקר שרירי הסוגרים בגוף האדם. בימים אלה אני לומדת את משנתה, ואיך שסיימתי לקרוא את “חרוזי תה לשליט” שלחתי למורה הנפלאה שלי צילומסך של “על הגוף” והיא הצטמררה בקטע טוב.

-השתתפת בערב ההתרמה לתושבי עזה. זה אמור להיות עניין אנושי מול האסון שם, אבל בישראל של 2025 הוא מאוד מחוץ לקונצנזוס. בן שלו כתב ב”הארץ” שההופעה שלך בלטה. זה אירוע שהחליף מיקום ברגע, כדי שהמופיעים והקהל לא יחטפו מכות.

נלחצתי, אבל לא ממכות, אלא מהמתחים עם הסביבה הקרובה, כי בהתחלה זה קצת הריח לי כמו ארוע סמולני אלטרואיסטי. כשהמנצח אילן וולקוב הציע לי להשתתף, נעניתי בחיוב, אבל גם שאלתי למי מתרימים ואיך יודעים שהכסף לא יגיע לחמאס. הוא ענה שאף פעם אי אפשר לדעת, אבל כל ההכנסות יועברו ישירות למיזם Jumpstarting Hope in Gaza ושהוא סומך עליהם והציע לי לקרוא על המיזם. המידע שמצאתי לא סיפק את דעתי. לשמחתי, שבוע לפני האירוע עומר שרביט סגר לי את הפינה כשפרסם בזמן ישראל כתבת עומק עליו.

האירוע עצמו היה מעודד. השיר שבן שלו מצטט מתוכו את המשפט “כואב לי לא לפי החוק” הוא “ג’ונגל אה הה” שפותח את האלבום החדש ישן של ג’אדב. קיבלתי את הערוצים בסמוך להזמנה להשתתף באירוע, ומיד התחלתי לעבד אותו לפסנתר. הוא נכתב ממקום אישי כשהייתי עם אפס מודעות פוליטית. הרלוונטיות שלו המחישה לי עד כמה תמיד האישי הוא הפוליטי.

האמת היא שהגעתי לטקס די בטעות. כבר כשנה, אני חוקר את קהילות המאמינים באלי יוון הקדומים, מזאוס ועד אפרודיטה. יצא לי לבקר בכמה טקסים יפהפיים של שתי קבוצות מאמיני פוליתאיסטיות, ורציתי לפקוד את הטקסים שמארגנת "לאבריס", קהילה’ שמתיימרת על פי האתר, "להשיב את הדת היוונית הישנה ואת אורח החיים הקדום למען התחיה הקדושה”. וסיליס, המזכיר הידידותי של "לאבריס", לפרנסתו, איש שירות בתחום התוכנה, הזמין אותי לאירוע באי סלמינה, שבימים היפים נקרא סלמיס. רק באמצע הדרך, הוא הסביר לי שזהו היום בשנה שבו הם מציינים את הניצחון בקרב הנודע וסופדים לנופלים.

וסיליס מודאג. כבר מעל עשור "לאבריס" מארגנת את הטקס השנתי , אלא שהפעם שתי קבוצות נוספות הכריזו בלי תיאום על ארגון טקסים נוספים במקום. הוא הכין אותי לכך שיש סיכוי שיתקיימו שלושה טקסים מקבילים ואמר שיש סיכוי שהפעם יאלץ ללכת מכות.

הקהילה הפגאנית ביוון מזכירה את השמאל הישראלי (והיווני) מבחינת כמות הפיצולים והפלגים – אף שמדובר במאות בודדות של חברים פעילים, ואולי רבבות תומכים פסיביים, באתונה לבדה פועלות חמש קבוצות. כשבכל יוון יש קבוצות אזוריות נוספות שמתקוטטות זו עם זו. "הבעיה של הפוליתאיזם ביוון היא שיש ביננו הרבה טפשים ואנחנו לא פועלים יחד", הוא אומר. אבל כשסיפרתי לו שביקרתי במקדש שהקימה קהילה אחרת, ה"המועצה העליונה של ההלנים", הוא הסביר ש"לאבריס" פרשו ממנה, ושמדובר בקבוצה בעייתית מאוד, שלא שומרת את הנוסח הנכון של התפילה, כדי להראות כמה הם בעייתיים הוא סיפר שהם משתמשים בחרב בזמן הטקסים, חטא חמור מן הסתם. לאבריס נותרה בסופו של דבר תנועה מצומצמת בת עשרות מעטות של חברים. "פעם היינו יותר גדולים, אבל אנחנו מעדיפים איכות על כמות", אומר לי וסיליס בזמן שהוא מנווט בגוגל מאפס לעבר המעבורת לסלמינה.

תוך כדי הנסיעה, אני מבחין שוסיליס מודאג. מסתבר שהוא לא בטוח מה יקרה היום. לדבריו, כבר מעל עשור "לאבריס" מארגנת את הטקס השנתי לזכר הקרב ליד פסל ההנצחה לקרב באי סלמינה. אלא שהפעם שתי קבוצות נוספות הכריזו בלי תיאום על ארגון טקסים נוספים במקום, ונוסף עליהן פגאנים נוספים שאינם קשורים לאף קהילה, חלקם אנשים שהוא מכנה "רעילים". הוא הכין אותי לכך שיש סיכוי שיתקיימו באתר ההנצחה שלושה טקסים מקבילים בבת אחת, שכן יש הבדל בטקסים ובגישה בין כל קהילה שלא פשוט ליישב. הוא אמר שיש סיכוי שהפעם יאלץ ללכת מכות. אמרתי לו, שזה לא רעיון טוב. כי לארגונים המתחרים יש חרבות. הוא התחיל להתפייט על חשיבות הגבורה וההקרבה בתרבות היוונית הקדומה. זה נשמע מוזר, כי הוא נראה אדם שליו ולבבי מאוד שנע לכיוון הפנסיה. אמרתי לו שעדיף שישלימו. אז הוא אמר שיחשוב על זה. חששתי שיפרוץ במקום קרב סלמיס שני, והטקס יהרס.

הדבר המשותף לכל הקבוצות והפלגים של העולם הפוליתאיסטי ביוון הוא האויב הגדול שעומד מולן: הכנסיה היוונית אורתודוכסית, גוף חזק ביוון הרודף את עובדי האלים הקדומים ומנסה לפגוע בלגיטימיות ובחוקיות שלהם, למעשה הארכי-אויב של הפוליתאיסטים כבר שני אלפים.

בכל מקרה, וסיליס ואשתו יוהנה הם אנשים מקסימים ורגילים. תמיד לפני מפגש עם פגאנים, אתה מניח שתפגוש את האנשים ההזויים בעולם – מי בעניין לזבוח לדיוניסוס ב2025? - ואתה מתבדה. מדובר כמעט תמיד באנשים סטנדרטיים לגמרי, חביבים, רק עם אמונה לא שכיחה. וסיליס עבד בהיולט פקרד. יוהנה בתחום ההשקעות ("אבל אני בעצמי לא יודעת במה להשקיע"). בשלב מסוים, אנחנו אוספים את מריה מחנות הרהיטים שבה היא עובדת כמוכרת. מאיה נראית בחורה יוונית בת 20 גנרית, אף שהיא כבר בבגדים הלבנים הטקסיים. אנחנו מחכים רבע שעה עד שתגיע בריצה, כי הבוסים לחצו עליה כשרצתה לעזוב. כשאנחנו במכונית, היא ממשיכה למלא טפסים עבור חנות הרהיטים.

האי סלמינה, בשבילכם סלמיס, קרוב מאוד לאתונה. הכובד ההיסטורי, כמקום שהכריע את גורל המערב, לא ממש משפיע על תדמיתו הסתמית כיום. ביחס לאיי יוון האופנתיים. היוונים רואים בסלמינה אי מלוכלך וצפוף, והוא בהחלט לא מקום לתיירות בינלאומית שוקקת. אני אישית מחבב אותו, בזכות החופים הרחוקים מאתונה, שהם יפים למדי ולא ממוסחרים. האי עומד ממש בלוע נמל פיראוס, קילומטר מהיבשת. חיים בו כ40 אלף איש, מהם גם כמה ישראלים. רוב התושבים מתגוררים בעיר סלמינה, שהיא מקום נטול כל חן, אבל הכפרים הקטנים יפים. עד שתיחצב התעלה ליבשת, שעליה מבשרים משנות התשעים, אבל לא התחילו לחפור (וסיליס: "תלמד. ככה זה פה ביוון"), יוצאת מדי 20 דקות מעבורת מפיראוס לסלמינה וחזרה. השיט במעבורת נח וקצר, עשרים דקות, אבל כל הכניסה, ההמתנה והיציאה לוקחות יחד כ40 דקות. זהו למעשה קו המעבורת הכי עסוק ביוון, עם כעשרה מיליון נוסעים וארבעה מיליון מכוניות בשנה, כך שאולי לכמה אנשי עסקים מתחום הספנות יש אינטרס שלא תיחפר תעלה. אנחנו הצטרפנו לסטטיסטיקה ועלינו עם המכונית על המעבורת, נרגשים לחגוג את הקרב ההיסטורי.

הקרב

בשלב מסוים, אישה מהלכת ומפזרת עלים על האדמה. היא מביטה זקופה אל-על, וחשה את האלים מעניקים לה כוח. ניכר שהיא נרגשת מאוד, לפתע היא מתעלפת או נופלת בגלל הפלטפורמות הגבוהות, ומעקמת את הרגל.

קרב סלמיס בספטמבר 480 לפנה"ס לא היה סתם מערכה בין שתי ארצות עתיקות. מלבד להציל את הברית ההלנית מהפרסים, הקרב ברא את הקונספט של יוון, שהיתה קודם גבב ערי-מדינה הקשורות באופן רופף. זה גם הקרב שיצר את מיתוס מלחמת הציביליזציות בין המערב והמזרח, והמאבק - לכאורה - בין ברבריות לתרבות.

Read more

בכל שכונה ובכל עיירה נידחת ביוון נערך שוק לייקי פעם בשבוע. כשחייתי בכפר בכרתים, הייתי נוסע עם חברי ניקוס מדי שבת לעיירה איירפטרה לבצע את רכש הירקות והפירות לכל השבוע ואחר כך ישבנו לקפה איפשהו. דוכני השוק נעים מדי יום לעיירה אחרת במזרח כרתים. יום אחד השוק בעיר סיתיה, למחרת באגיוס ניקולאוס ובשבת הוא באיירפטרה. פעם אחת צילם צלם פפרצי בשם פנוריטיס פנוריטיס אותי ואת ניקוס למקומון האינטרנטי של העיירה, מהלכים ומשוחחים, אחרי שניקוס קנה עשרה קילו לימון בשוק, שיועדו למסיבת יום החג של הכפר.

באתונה, לכל רובע יש לייקי משלו, לעתים שניים. רוב המוכרים בלייקי איכרים בעצמם, או נציגים של משקים. הנוסחה נהדרת: הלקוח מקבל ירקות זולים בלי התיווך של המשווק ושל רשת הסופרמרקטים, סחורה טרייה שנקטפה רק אתמול ולא עוברת מרכזים לוגיסטיים, מקוררת, או חלילה מיובאת. גם החקלאי יכול למכור ללקוח בלי להפסיד את פערי התיווך הגדולים. המגוון מרשים: בניגוד לסופרמרקט, יש לך עשרות דוכנים שימכרו עגבניות. בדרך כלל כתוב באיזה איזור ביוון הן גדלות, ככה שאתה יכול לבחור ממחירים ומסוגים שונים וגם לפתח יחסים עם המוכר. זו היתה גאווה גדולה לגלות באתונה עגבניות מאיירפטרה.

בסופרמרקט בישראל אתה נאלץ לבחור מתוך שני סוגי "עגבניה" גנרית בדרך כלל. בכרתים, בעצת ניקוס, קניתי עגבניות מוזרות מאוד, כעורות ונהדרות, שגדלות ללא השקיה בשיטה רומאית עתיקה שאומצה בגלל המחסור במים באי. אני לא רוצה להזכיר מחירים, כדי לא להתגרות בקוראיי ולהביא לביטול המוני של מנויים. אבל מדובר בחוויית קניה אחרת לגמרי.

את היוזמה ללייקי הגה אלפתריוס וניזלוס, מראשי הממשלה המשפיעים ביותר בתולדות יוון המודרנית. הלייקי הראשון יצא לדרך ב-18 במאי 1929 בשכונת תיסיו. וניזלוס הגיע לשוק, אוחז בזמבילי, שק הקניות של אז ורכש סחורה, שבסוף העניק לקשישה מקומית - ובכך פתח את הדרך לעשרות שנות לייקי.

ניקוס, כרתים, לקוח קבוע: “הלייקי הוא כבר מסורת. זו נקודת המפגש של העיירה. כשיש בחירות, כל המועמדים באים ללייקי ולוחצים ידיים ללקוחות ולחקלאים. בשעה, אתה פוגש אלף איש."

ב1929, יוון ליקקה את פצעיה מ"הקטסטרופה באסיה הקטנה", שהוא הנכבה של היוונים. שיאה היה מרחץ הדמים ושריפת בסמירנה, עיר יוונית עם רוב נוצרי שיוון איבדה והפכה לאיזמיר אחרי תבוסה קשה לתורכים – גם בגלל העיניים הגדולות של היוונים שניסו להקים את "יוון הגדולה" על חשבון בשרה של האימפריה העות’מנית שקרסה. לאחר מכן, ב1924 התקיימה החלפת אוכלוסין כפויה, שבה יוונים אמידים גורשו מאסיה הקטנה אל יוון ומוסלמים מיוון גורשו לתורכיה – כולם הפכו לפליטים חסרי כל. זו טראומה שעד היום היוונים לא סיימו להתאושש ממנה.

כדי לתת ליוונים החבולים אפשרות לשרוד, וניזלוס המציא את הלייקי והוציא צו נשיאותי בנידון. השוק היה הצלחה והוריד את המחירים. "הנה, הארטישוקים שווניזלוס קנה!" צעק בעל בסטה, על פי עיתון “האקרופוליס” בגיליון שבו דיווח על פתיחת הלייקי הראשון.

רכישה בלייקי היא גם אקולוגית. במקום שמלפפון עסיסי יסע במשאית מהמגדל אל מרכז לוגיסטי בקצה המדינה ומשם במשאית אחרת לסופרמרקט, שאליו הלקוחות מגיעים במכונית - בזבוז אנרגיה גדול. העגבניה מגיעה ישר מהמגדל לשוק, ובגלל הזמינות של השוק בכל שכונה, במקרים רבים לא נחוצה מכונית כדי להגיע לשוק. במחוז אתונה-פיראוס פועלים מעל מאתיים שווקים כאלה. מדי שבוע, הם זוכים למעל שני מיליון מבקרים. וסקרי דעת הקהל מראים ש86% מהיוונים מסתמכים על שווקי האיכרים.

"הלייקי בשבילנו הוא דבר קדוש", מסביר לי ניקוס מכרתים ידידי, בעצמו חקלאי, בשיחת טלפון. "למשל, אגיוס ניקולאוס, היא עיר תיירותית באי ובעייתי לחסום כל שבוע את הרחוב הראשי וצריך לנקות אותו עד שתיים בצהריים. זו תמיד בעיה לראש העיר. אבל ראשי העיר לא יכולים לבטל את הלייקי. הלייקי הוא כבר מסורת. זו נקודת המפגש של העיירה. אתה מנהל יחסים עם החקלאי שלך, שמספר לך על כל הבעיות שלו. כשיש בחירות, כל המועמדים באים ללייקי ולוחצים ידיים ללקוחות ולחקלאים. בשעה, אתה פוגש אלף איש."

-אני זוכר שלימדת אותי שעדיף לקנות ירקות מההרים ולא ממישור החוף.

"בהרים אין חממות. מגדלים באוויר חופשי, בשמש. אני מעדיף לקנות בלייקי ירקות שמגיעים מרמת לסית'י, שזה כמו רמת הגולן אצלכם. זו היתה הגינה של כרתים בתקופה של התורכים והוונציאנים. גם הכפרים של התרבות המינואית שכנו בהרים (ניקוס לא רואה את עצמו כיווני, אלא כממשיך התרבות המינואית, ששרדה עד לפני 3500 שנה). האלים חיו בהרים".

-הלכת ודאי ללייקי כילד. איך השוק השתנה ביוון בחמישים השנים האחרונות?

"הוא נשאר אותו דבר בדיוק".

מדי פעם מנסה פוליטיקאי או פקיד נמרץ יתר על המידה לערוך רפורמה בלייקי. למשל להעלות את הפיקוח, לאסור על סוחרים שאינם חקלאים או להעביר את הניהול לרשויות המקומיות. בדרך כלל היוזמות הללו מסוכלות על ידי הסוחרים באיבן. גם כששר הפיתוח של יוון נעדר מהקונגרס של המוכרים בלייקי, הוא זכה לתגובות נזעמות. נשיא הארגון המנהל את הלייקי התפטר ודרש פגישה דחופה עם ראש הממשלה. העיתונות היוונית רעשה ורעדה.

נאמנות לדוכן הדגים

באתונה, התחלנו לעשות קניות בשוק של השכונה הקטנה שלנו, קוקאקי, שמתקיים מדי שישי. כשנאלצנו פעם להחמיץ את יום השוק, נסעתי למחרת ללייקי בשכונה הסמוכה, נאוס קוסמוס, שפועל מדי שבת. לא האמנתי למראה עיני: הלייקי בנאוס קוסמוס היה גדול פי 5 מאחיו בקוקאקי. מדובר על קילומטרים של דוכנים עמוסי כל טוב. מסתבר שהשוק בנאוס קוסמוס נחשב לאחד משלושת הגדולים באתונה. היו בו לא מעט ירקות שלא היו אצלנו – כמו דוכן של מגדלי רוקט בר מאיזור נֶמֶאָה, שתמיד מעניק לי כמה גבעולים מתנה, פלפלים חריפים קטנים או ירקות אסייתיים. אבל כדאי לדעת שהגאווה היוונית היא על סוגי הירוקים העונתיים, החוֹרטָה. בכל עונה יש כעשרה סוגים של עלים, שהיוונים אוהבים לבשל עם שום ולימון או להוסיף לסלט, ואם אין לך שדה זמין ליד הבית אתה משיג אותם בלייקי. אחד הירוקים האהובים עלי הוא האלמירה, שמכונה מלחית הבורית. היא בעבר גדלה במלחות במישור החוף וכשאלה נעלמו, היתה בסכנת הכחדה. יש שמועות שהיא גדלה יפה בגליל, אבל אני מעולם לא טעמתי אותה בארץ. אם אתם במקרה מגיעים ללייקי, נסו לחפש. אבל אני מודה שאני מכיר רק שליש מהירוקים.

אם בשוק קוקאקי יש דוכן אחד לדגים, של מיכאליס, בנאוס קוסמוס יש עשרה דוכנים. מוכרו הביישן של אחד מהם ניגש אלינו ושאל מאיפה אנחנו. קצת היססתי, אבל כשאמרתי שאני מישראל הוא התחיל למלמל "עמוס עוז, א.ב יהושע, אהרון אפלפלד". ביקשתי שיגיד את זה למצלמה, אבל הוא הסמיק מהתרגשות. בפעם הבאה הוא גם בחן אותי במשוררים יוונים. אבל כבר היה לי מוכר דגים קבוע, מיכאליס, אז עם כל הכבוד לא רכשתי אצלו דגים. אתה חייב לשמור נאמנות למוכר הדגים שלך.

מיכאליס, מוכר דגים: “היום יותר גרוע מאשר בתקופת המשבר הכלכלי. אז הכול עלה חצי מהיום והמשכורות נשארו בערך אותו דבר. צעירים גם הפסיקו לבשל, כי אין להם משפחות. לפני 15 שנים, היו הרבה לקוחות בני 40 עם ילדים שהיו חייבים לקנות מצרכים לבישול. שים לב שבלייקי רוב הלקוחות זקנים”

בכל מקרה, שמחנו לגלות שרבים מהמוכרים הקבועים שלנו נמצאים גם בלייקי של נאוס קוסמוס, למשל מוכר הביצים. ואפילו הקבצן החייכן של קוקאקי מגיע גם לנאוס קוסמוס. אבל יותר מכל שמחנו לגלות שם את מוכר הדגים שלנו, מיכאליס, 49, שנולד בברית המועצות. מיכאליס הוא אדם מלא תשוקה ושמחת חיים, הנוטה לפרצי צחוק ורק רוצה למשש דגים ופירות ים ולדבר עליהם. אמו היתה בת של קצין יווני קומוניסטי, מהרבבות שהפסידו במלחמת האזרחים של יוון (1946-9) ונאלצו לגלות. הוא נולד ברובע היווני באוזבקיסטן, שלדבריו היתה ממש יוון הקטנה. כשהיה בן 4 ב1982, וממשלת אנדראס פפנדראו הסוציאליסטית התירה לגולים וצאצאיהם לחזור, המשפחה שלו שבה לאתונה.

מיכאליס חשב להיות מתכנת, אבל התקשה לסיים את הלימודים. הוא החל למכור דגים לפני 15 שה, כשאביה של אשתו, שהיה עשורים ארוכים מוכר דגים בלייקי, חלה בסרטן. "מישהו היה צריך להיכנס לנעליו," הוא מסביר.

מיכאליס לא דייג, אלא קונה ישירות מהדייגים ב4 בבוקר, ואז נע לשוק. "חצי מהמוכרים בלייקי הם חקלאים, שנקראים ‘מייצרים’ וחצי סוחרים. אבל גם המייצרים פעמים רבות מוכרים סחורה שלא הם ייצרו. הם מגדלים נניח עגבניות ומלפפונים, אבל מוכרים עשר סוגי ירקות. בהתחלה, לא אהבתי את העבודה, אבל למדתי לאהוב. לא אהבתי לגעת בדגים, למשל, עכשיו אני כבר נהנה מזה."

-אתה כבר די מומחה לדגים.

"האמת היא שיש אנשים שנולדו לעסק הזה. מוכרים שהגיעו ללייקי מגיל 5 עם אבא. אני לא ידעתי כלום פעם, היום אני יותר יודע."

-באיזה שכונה השוק החביב עליך?

“קוקאקי, כי זו שכונה קטנה שמכירים בה את כולם. פעם הגעתי במקרה לקוקאקי מסיבות אחרות, והכרתי את כל האנשים. מכירים אותי בקוקאקי יותר מבשכונה שאני גר בה.”

-כמה צריך לשלם על דוכן?

8 יורו ליום.

-זה הוגן.

יש עוד תשלומים לממשלה. דמי הרישום זה עוד הדבר הכי זול. בכלל, הסחורה בלייקי היתה פעם הרבה יותר זולה. הכול הפך להיות יקר יותר. אבל אחד היתרונות הגדולים הוא הטריות. אתה לא יכול למצוא דגים טריים כאלה בסופרמרקט, אין להם זמן לשלוח מכל סופרמרקט רוכש לשוק הדגים בבוקר. הם לוקחים למרכז הראשי ואז מחלקים לסופרמרקטים. אנחנו מגיעים שעה אחרי הדיג. לפעמים משיגים דג שהיה בים שעתיים קודם. מבחינתך כמו לאכול דג שדגת בבוקר.

-הדג האהוב עליך?

“אני אוהב את הקטנים, סרדינים ואנשובי. למרות שיש כאלה שלא אוהבים דגים קטנים, בגלל העצמות.”

-במשבר הכלכלי של 2009 באו יותר ללייקי?

“המשבר הכלכלי? היום יותר גרוע מאשר תקופת המשבר. אז הכול עלה חצי מהיום והמשכורות נשארו בערך אותו דבר. זו הבעיה. צעירים גם הפסיקו לבשל, כי אין להם משפחות. לפני 15 שנים, היו הרבה לקוחות בני 40 עם ילדים שהיו חייבים לקנות מצרכים לבישול. שים לב שבלייקי רוב הלקוחות זקנים. יוון היא אחת המדינות הכי מזדקנות בעולם. צעירים עזבו את יוון בגלל המשכורות הנמוכות.”

שוק הספרים

לכל לייקי אופי משלו. הלייקי באקסרחיה, השכונה האנרכיסטית של אתונה, הרבה יותר היפסטרי מבשכונת נאוס קוסמוס העממית. אם בדרך כלל בלייקי כולם לבושים יומיומית, באקסרחיה הרבה יותר אלגנטי או מוזנח באופן אלגנטי, ויש גם הרבה תיירים. סביב הלייקי של אקסרכיה יש הרבה בתי קפה חמודים וברים, ויש מי שיושבים עם בירה על המדרגות.

הזעף שמאפיין את השכונה הפוליטית קצת נעלם בלייקי. הלייקי תמיד חגיגי. התרגשתי לראות שלושה אנשים פשוט יושבים וקוראים ספר בזמן השוק. באחד הדוכנים משמיעים מוזיקה קלאסית!

ליד אחד הדוכנים, אני פוגש את אָדֶנָה בת ה83, שגרה בקלידורמיו, הרחוב שבו מתנהל הלייקי מדי יום שבת. אני מנסה לברר איתה מתי התחיל הלייקי של אקסרכיה. "הלייקי פה ברחוב לפחות שישים שנה, אני יודעת את זה כי בזמנו רצו להעביר אותו מקום ואבא שלי ארגן עצומה שישאירו אותו." אדנה מסבירה לי שהיא משתדלת לקנות ירקות אצל המגדלים עצמם. אבל היא צריכה כמה פירות, ואומרת שעם פירות לא אכפת לה לקנות מסוחרים.

Share

חרוזי תה לשליט כולל שירים מתוקים-מלוחים ששבתאי כתב מידי אחה"צ לבת זוגו בווסטאפ לאחר שביקשה ממנו תה, ובהם כינה אותה "השליט". דגימות מקריות: "צועד כמו רקדן\ אגיש תה מעודן\ לשליט הקפדן" או "אחדל לעשן\ ואמזוג תה דשן,\ השליט לא ישן!". כשבהמשך החרוזים מתחילים לקבל כיוונים אקטואליים ואפלולים. בסופו של הספר יש נספח בשם “די!” עם שירים נגד המלחמה, שאחד מהם “עינב” על עינב צנגאוקר עורר עניין רב עוד לפני שהספר יצא לאור.

כמובן ששמחתי לתת יד. זו סגירת מעגל. לאחר שאהרון ערך ספרים שלי והשפיע כל כך עלי ועל חבורת מעין. וזהו הספר ה"מעיני" ביותר של אהרון שבתאי - במשחקיות, בהומור, ביומיומיות, בנוסח המנותץ, בטמטום-כביכול-ולא ובפוליטיות שלו. הוצאת מעין הוציאה בעיקר ספרי בכורה מסוכנים-להוצאה, ואף שאהרון בן 86, בספר הזה יש מאפיינים של ספר ראשון, כזה שמתנסה בדילוג מעל תהום. אבל בגלל שהספר באמת לא רגיל, נעדר-מכובדות וגם פוליטי, היה לו קשה למצוא הוצאה בנוף הספרותי של ישראל. כך שנאלצתי לעזוב את מקומי על מגבת החוף בים האגאי, ללבוש שריון, ולהקים מחדש את הוצאת "מעין" הנופלת והמרוסקת.

ניסיתי לחבור לעוד הוצאות ספרים, כדי שיעזרו בהפצה, אבל קיבלתי סירובים מנומסים. אנשים הזהירו אותי שזה ספר משונה, שוודאי לא יצליח בחנויות. זה אכן ספר לא רגיל. יצירה שמהתלת בקורא ובקוראת ולפרקים גורמת להם להרגיש מרומים. אבל מי רוצה להוציא ספר רגיל, שממילא יכול למצוא לו בית?

האמת היא שאהבתי את השירים ששלח לי אהרן, עוד לפני שכונסו לספר, וחלמתי להוציא אותם. פעמים רבות – למעשה כמעט תמיד - אני לא קולט את הקהל. זה גם לא משנה לי. לפני כל הוצאת ספר, כמו"ל או ככותב, אני משוכנע שהוא ימכור רבבות עותקים ויתורגם לקירגיזית. המציאות טופחת - למעשה, נוגחת - על פני שוב ושוב. אבל אם כבר כשלונות, אז מפוארים.

***

לשמחתי, חרוזי תה לשליט זכה לאהדת הקוראים – כמובן בסדר הגודל המינורי של עולם השירה בישראל. השבוע פניתי לאלי מהדפוס כדי להוציא מהדורה נוספת במהירות, ולספק ספרים לחנויות שבהן אזלו העותקים.

הספר יצר ויכוח מלא-להט בין אוהבי הספר לשונאיו, שלא היה פה מזמן. אנסה לתאר את הפולמוס, אף שאני כמובן צד בו. בלי קשר, אני חושב שטוב שאנשים נלחמים ומתווכחים על ספרי שירה. ביקורות רעות משמחות אותי הרבה יותר מתשבוחות נעימות ובוודאי עדיפה קטילה על התייחסות פושרת. יש בביקורות הרעות גם הרבה אמת לפעמים והן יוצרות הרבה יותר רגש. אני עדיין זוכר בגעגועים פעם שגליה יהב קטלה תערוכה שאצרתי עם חברים או ירידה בשער “העיר” על אסופת שירה שהוצאנו בימים הראשונה של המלחמה.

הפולמוס החל לאחר שהתפרסמה הביקורת הראשונה של הספר, מאת שירה סתיו בהארץ. במצב הנוכחי בישראל, לסתיו כבר לא היה כח לכתוב ביקורות, אבל היא היתה מרוכשי הספר הראשונים, ביום שהתחלנו את המכירה המוקדמת, ה20 ביולי. והספר הזה העניק לה חשק לכתוב. מעבר לשבחים לאהרון, סתיו מחטטת בשאלה איך אפשר לכתוב בתקופה איומה כזו שירה: מצד אחד מסוכן להיכנס לפרצי צדקנות פואטיים; מצד שני, אי אפשר להתעלם; ומצד שלישי, קשה לתחוב את ההרג ההמוני לתוך שורות מיופייפות שנגדמות באמצע. היא מתייחסת למעשה המוזר של אהרן, ל"שירים בעלי מזג הבלותי" שנצררו בספר (שהיא מכנה בצדק ספרון), כאיזה פתרון התחלתי לדילמה הזו של משוררים היום.

הזדהיתי עם הדברים. גם אני כמשורר המום ונבוך. כשלתי למצוא את המילים ואת נוסחן בתקופה השחורה הזו. עולות בי מחשבות כפירה על הטעם לכתוב בכלל שירים היום. ולמי. נוהגים להאשים את האיש ששמו מתחיל בב', אבל הרצח ההמוני הזה, הררי הגופות האלה של הילדים עם הכתפיים הרזות, הם כשלון הנזקף גם לחובת המשוררים והסופרים הישראלים, ולדבר הנקרא "הספרות העברית" - מה הטעם ב"שדה הספרותי" פה בעצם, ובי, אם אחר כך קוראי הספרות אצים-חשים להרוג ילדים, נשים וקשישים?

***

דבריה הרגיזו דוקטורית לספרות עברית הנושאת את השם המרשים יהושבע סמט שינברג, שבעבר ערכה אסופה מעניינת על שירת ההשכלה העברית עם יהודה ויזן, ובעצמה היא משוררת, גם אם בינונית למדי (שמתי דוגמא של שיר שכתבה לכבוד סוכות, אבל לא באמת ממליץ להיכנס ללינק). אף שפורסמה רק ביקורת יחידה, סמט שינברג הרגישה שהאהדה לספר עוברת את הגבול, ותפקידה לבלום את השצף שטף. לכן, שרבטה פוסט קוטל בן מעל אלף מילים, על הספר בנוסח "המלך הוא עירום".

מבקרים וקוראים אוהבים או לא אוהבים ספרים. אני מודה שלא אשרוד 90 אחוז מספרי השירה מצד לצד. סביר להניח שכמו של”חרוזי התה” ישנם אוהדים, יהיה מי שהספר אינו בדיוק כוס התה שלו, והוא יוכל למצוא סיבות טובות לכך. אבל יס"ש לא רק טענה שאינה מחבבת את הספר, או שהוא לא טוב. היא גרסה כי אל”ף: אסור היה להוציא את ספר השירה הזה, שלמעשה אינו ספר שירה כלל ועיקר ("זה ספר שירה מיותר, ובעצם: זה לא ספר שירה"). היא אף זיכתה אותי בשורה: "מו"ל ישר והגון היה מתחנן בפני המשורר שלא יעשה את השטות הזו". ובי”ת: היא האשימה את כל מי שטוענים כי הם אוהבים את הספר הספר שהם “צבועים” הפועלים מתוך איזה אינטרס, הרי לא יתכן שאנשים חושבים אחרת מיס”ש.

לטעמי, המצב פה הפוך. יס”ש זעמה כל כך, כי הספר נכנס לה לנישה: זהו ספר שיוצא היום, אבל שיריו מזכירים את שירת ההשכלה ואפילו שירה עברית מוקדמת יותר, עם השפה, חריזת-היתר, חנופת היתר והעיסוק בתה שמזכיר אפילו שיר השכלה ידוע על קפה מ1863 של יחיאל מיכאל זיידמאן, שנפתח במילים “מה נעמתָ הה קאווא לעיניים תאבה\ עת בספל אדירים אותך ארימה” ועוד כשזה דווקא מגיע מכיוון השירה האנטי מלחמתית.

יש מי שלא אהבו את הביקורת. אני חשבתי שהיא היתה נחוצה. שמחתי לראות שלצד האהבה, הספר החדש של אהרן שבתאי זוכה גם לזעף ולזעם על עצם הוצאתו. כי שתי הגישות מתאימות לאופי הספר היפהפה והמרגיז הזה. ככה שהרטינה והאנרגיות הגבוהות הן במקום. אם הספר הזה היה זוכה רק לחיבה, זה היה מסמל את כשלונו.

זה גם חלק מהיסטוריית ההתקבלות של שבתאי - כמעט כל ספר שלו, שאחרי שנים הובן כפורץ-דרך, התקבל בזמן אמת כפשע נגד התרבות - על ידי צדדים בממסד או בעולם הגרפומניה שניסו לגונן בגופם על "האסתטיקה" או על הטעם הטוב ולהציל את הציבור. אני זוכר גם עימות חריף בין מעין לבין צעירי הליקון (שנולדו ישישים) בפסטיבל שירה במדבר בוודאי לפני כ15 שנה, עם טיעונים דומים, שהסבירו בזעם שהפואטיקה של מעין זו בעצם לא שירה, לא מה שלימדו אותם בסדנא, וצריך להזהיר את הציבור מפני כתב העת המסוכן הזה. אוי למשורר שאינו שנוא קצת.

אחת הנשים ששיתפו את פוסט-הקטילה גם כותבת (לצד פנטזיות על מזימות "נאצו-פלסטיניות" וזעם דווקא על ממסד הקולנוע, משום מה) שהבינה שאהרון שבתאי שרלטן עוד בספר זיווה. אז הנה - משורר יכול להדס בדרך סלולה ומוצלת, או לעלות על כדור פורח צבעוני עם חור ענק בבד. ואהרון הוא אחד שלא מהסס לקפוץ לכדור פורח דולף המשייט באוויר ומבהיל את הציבור. ואני חושב שאפשר לומר היום שזיווה הוא קלאסיקה עברית, כמו רבים מספריו של שבתאי.

כך או כך, הפוסט של ד"ר יס"ש היה הצלחה גדולה. הוא עורר אהדה וממשיך לעשות רעש. יש תחתיו מעל 120 תגובות נרעשות נגד ("סוף סוף!") ובעד, הוא שותף על ידי חרזן הבית של מקור ראשון צור ארליך (משירו האחרון: "כָּל מֶמְשֶׁלֶת הַחוּתִ'ים זָכְתָה לַמָּרוֹם לַעֲלוֹת\ וַעֲדַיִן רוֹגְנִים וּבָזִים פֹּה לְיוֹם גְּדוֹלוֹת."). שדה הקטל יצר לצד מתקפות קשות בין הצדדים והרבה הבלים, גם שיח מעניין יותר, למשל על שירת האהבה של אהרון או בשאלה שהעלתה המבקרת שני פוקר האם הספר בכלל פוליטי. הויכוח גלש לקטטה בין ימין ושמאל או בין הפלג השמרני בשירה העברית (שטוב שישנו!) בתוספת חיל פרשים של גרפומנים שצהלו שסוף סוף קוטלים את המשוררים הטובים, לבין תומכי שירה רדיקלית ומשחקית יותר. בצד של אהרן אפשר למצוא בין השאר את הלית ישורון מ”חדרים”, והמשוררות רומן איזנברג ואפרת מישורי. ובצד נגדו, דמויות כמו פרופ’ אמריטוס הלל וייס (המציג עצמו “הוגה ומקדם מלכות - מקדש - סנהדרין”, כנראה נעלב על הפגיעה בשליט), המתרגם המוכשר ידידי רונן סוניס ויו"ר אגודת הסופרים שהיה ח"כ לרגע קט, שהשווה בתגובות את השירים של אהרן ל"נפיחה".

בכל זאת אאמץ משהו מביקורת-הנגד. יס"ש דייקה כשציינה - ככל שהדימוי נדוש - כי המלך הוא עירום, דבר שמתכתב עם התאווה של אהרן ל"שליט" המוזכר בספר. לטעמי, אין בעיה שמלכים ילכו ערומים. הבעיה עם מלכים ומנהיגים היא שהם שולחים אנשים למותם או עושקים את העם, לא אופן הלבוש או אי-הלבוש שלהם.

לסיכום, אני לא זוכר מתי לאחרונה התחולל פה פולמוס פואטי כזה, שאליעז כהן הגדיר היטב כ”סערה בכוס תה”. זו בשורה של ממש, שבישראל אנשים נאבקים בתשוקה גדולה וברוח טובה על שירה. מוזמנים לבחור צד, וליידות ברוגטקה לכל עבר.

את חרוזי תה לשליט ניתן להשיג אך ורק בחנויות העצמאיות: הנסיך הקטן, תולעת ספרים, המגדלור, האחים גרין, אוגנדה, רידינג, סיפור פשוט, רדיקל, אובלומוב יפו, אובלומוב פרדס חנה, הסלון בעמק רפאים ירושלים או פה.

Share

לאורך כמה שנים בחיי, פגשתי את דאוד דאוד מדי יום. ב2014 עברתי לגור בסמטה קטנה בשכונת התקווה. כל פעם שיצאתי מהבית, חפתתי ליד החמארה שלו ושל אשתו דייזי, שהיתה ממוקמת בתחתית שוק התקווה, ופניו החייכניות מלאות טוב-הלב עמדו מולי. מדי בוקר, בירכתי אותו לשלום והוא החזיר לי ברכה. גם אם יכולתי לקצר דרך רחוב בשם קמואל, העדפתי במסלולי בואכה קו 16 לעבור דרך החמארה הזעירה ולהאיר את יומי.

יואל הופמן הגיע ממעלות הרחוקה לתל אביב, ובא לבקר אותי בשכונה. יואל לא אהב את תל אביב. המקום הטבעי לקחת אותו היה החמארה של דאוד

היו תקופות שהייתי לקוח קבוע בחמארה, יושב בין חברי הפרלמנט הקבועים. במשך שנים זה היה פרלמנט משני לפרלמנט הראשי שפעל במכולת הסמוכה של לריסה, שכיניתי "הבר מכולת". בדרך כלל, מדובר היה באותם אנשים, אבל בבר מכולת לא הגישו קפה, אלא ערק בשני ₪ בכוסות פלסטיק. מתישהו ללריסה נמאס מהשיכורים הנודניקים, אז נותרה רק החמארה של דאוד שריד לחמארות הרבות של השכונה, באיזור שזכה לכינוי “רחוב החלומות השבורים” ושתועד בסרט בשם “חמארה” בערוץ 1 הישן. אבל לעתים אנשים סתם ישבו ממול עם בקבוק בירה שקנו באחת המכולות הרבות מסביב, כי גם דאוד העדיף את השלווה שלו.

הלקוחות אצל דאוד היו לרוב פנסיונרים. כמה היו מאגף התברואה. בלט ביניהם גבר כבן שישים פלוס בשם עמי, מקים טחנות קמח בעברו. רואים שהיה גבר חזק ומוצק, אבל הוא נאלץ לפרוש מסיבות בריאותיות. עמי היה מגיע בוקר בוקר במכונית. מאוד חיבבתי את עמי והוא ידע לספר סיפורים נהדר, בשמחה ובהתלהבות, גם אם ידע להפוך לעצבני בקלות. היה נדמה לי שהוא מחבב אותי, כי התעניינתי יותר מאחרים בסיפוריו, אבל מתישהו, דעתו עלי השתנתה כשסיפרו לו שאני שמאלני. פעם, עמי צעק עלי ומאז היה פחות נחמד כלפי.

דאוד היה לעומתו מלא אהבה תמיד לכולם ואלי, גם כי לא הייתי נודניק או נוטה לשכרות. כשעברתי ברחוב, הוא היה אומר "אני אוהב אותך", ואני החזרתי לו, אף כי לא היה נעים לי לפתוח בזה. כשהייתי בחו"ל, במיוחד אם בירדן או מצרים, הבאתי לו תשורות קטנות. ואם קניתי ליצ'י בשוק, הנחתי קצת בידיו הסדוקות. פעם כתבתי עליו שיר במקצב הקימו "קפה החווייג' של דאוד\ הוא לב ענק שרתח\ בקומקום חשמלי" שהתפרסם בכתב עת בשם ננו פואטיקה, והשארתי אצלו את העותק.

דאוד סיפר לכולם שנולד בבגדאד ושיחק גולות עם סדאם חוסיין. האם זה קרה באמת או רק דימוי? לכו תדעו. סדאם היה צעיר ממנו בכמה שנים טובות, והגיע לבגדאד רק בגיל 10.

דאוד התחתן עם דייזי כשהם היו בני 15, פחות או יותר. מאז הם לא נפרדו. דייזי היתה יושבת בקפה כנסיכה, ומדי פעם התפרצה בצחוק מתגלגל או אמרה דבר-מה מפולפל ביותר בבגדאדית. היא לא דיברה כמעט עברית למרות שחיה פה מעל 70 שנה. אני עצמי הרגשתי שאני נמצא בבגדאד האבודה של החצי הראשון של המאה ה20 כשישבתי אצל דאוד. וגם חבר ערבי שלקחתי למקום, אמר לי שזו תחושה של עיר ערבית שוקקת.

הוא העיד שהיה מהיהודים שזרקו רימונים על בתי כנסת, כדי להפעיל לחץ על היהודים לעלות מעירק. הוא סיפר שגם לאחר שהשלטונות העירקים עינו אותו, הוא לא הסגיר את המחתרת.

לפני עשור, כשהיה בן 85, דאוד סיפר לי כדרך אגב שבצעירותו, אולי תוך כדי שהיה חייל עיראקי, היה חבר במחתרת הציונית בבגדאד. פתחתי את המצלמה של הטלפון וראיינתי אותו, כדי לכתוב על זה פעם. הוא העיד שהיה מהיהודים שזרקו רימונים על בתי כנסת וציירו גרפיטי נגד יהודים בפחם, כדי להפעיל לחץ על היהודים לעלות מעירק. הוא סיפר שגם לאחר שהשלטונות העירקים עינו אותו, הוא לא הסגיר את המחתרת. זהו שוליו המפוחמים של סיפור מושתק מ1951 שבקרוב ייחשף בסרט התיעודי “תיקי בגדאד” של הבמאי אבידע לבני שמבוסס על מאמר של יהודה שנהב ויעסוק בסיפור זריקת הרימונים והוועדה שהוקמה להשתיק את הנושא. בחלוף השנים הרבות, לא ברור כמה המידע של דאוד מסתדר עם העובדות הקשיחות: הוא לא בדיוק זכר את שם בתי הכנסת שעליהם זרק רימונים, או את שם הארגון. כך או כך, אחת הטענות היא שהשלכת הרימונים לא נועדה לשכנע את היהודים לעלות, אלא כדי להביא את השלטונות בישראל לשלוח מטוסים להעלאת העולים מעיראק על חשבון העליות מפולין ורומניה, כי המצב לכאורה בעיראק מסוכן יותר.

לבסוף דאוד עלה לארץ הקודש. לדבריו, שם משפחתו "דאוד", נקבע רק בישראל. שאלו אותו כשהגיע לארץ את שם סבו, והוא אמר “דאוד”, וכך השם נקבע. דאוד עזב את בגדאד, אבל זו לא עזבה אותו לעולם. באמצע שיחות, נטה לגלוש לשבחי יהדות עיראק ולאהבתו לבגדד של פעם. הוא ייסד את "מועדון הוואנה" שבה השמיע מוזיקה עירקית ונתן מקום ליוצרים ששרו בעירקית. מתישהו היה מבוגר מדי לניהול מועדון, וממלכתו הקטנה עברה לחמארה בתקווה, כשהוא גר עם דייזי בקומה השניה. הוא היה גאה מאוד בימים היפים של "מועדון הוואנה" ונהג להקרין בלופ סרטי וידאו של אירועים משם בחמארה. מתישהו, דאוד היה מדריך טיולים לירדן ומצרים. הוא סיפר לי שכשהמלך חוסיין מת, הוא רכש פרחים בעשרת אלפים ₪ והניח על קברו.

אני זוכר את היום שיואל הופמן הגיע ממעלות הרחוקה לתל אביב, ובא לבקר אותי בשכונה. יואל לא אהב את תל אביב, גם בגלל הלחות וגם מפאת תל אביב. המקום הטבעי לקחת אותו היה החמארה של דאוד, שהשפם שלו ולבו הגדול הזכירו את אלה של יואל. איש לא זיהה שזה יואל הופמן הגדול, כך שיואל חש בבית שם, עם התה.

אחד הסיפורים היפים שדאוד סיפר לי (ולמדריכת הטיולים ליבי, שהבאתי למקום) היה על הליכה למכשף ב1957. לא הקלטתי לצערי מתחילת הסיפור אלא רק מהאמצע. בחלק שעוד לא הוקלט, דאוד סיפר על אשה שהתאהבה באח של דייזי אהבה חסרת-סיכוי. אז כחלק מטקס שחוּר או מנקמה, היא טיגנה עכבר והטמינה אותו באורז שאכל. ריאותיו התמלאו צלקות והרופאים הודיעו לו שימות תוך שבועיים. כדי להציל אותו, דאוד, אשתו דייזי והאח החולה הלכו לשייח’ הנודע בכוח כישופיו מאבו גוש. השייח’ בחר את דאוד, שהיה אז בן 27, כשליח, ציווה עליו להירדם ולמלא אחר המשימות שיאמרו לו בחלום. דאוד נשכב, השייח’ הניח עליו סדין, והוא מיד שקע בתנומה עזה.

מכאן אגיע לקטע המוקלט. דאוד מצא את עצמו בעולם השדים וגילה מולו שדים קטנים רבים. השדים שאלו אותו מה רצונו, והוא אמר שנשלח להציל את אח של דייזי. השדים כתבו לו על היד בערבית שהוא צריך לארגן סעודת שדים שבה בין היתר 41 ביצים שחורות ו41 כרעי עוף, להכניס את הכול לחדר עם האח, להדליק 41 נרות ולצאת. אמרו לו שאם לא תקוים הבקשה הם יצילו את האח של דייזי ויהרגו אותו.

כשהיית אצל דאוד ידעת שאתה נמצא במקום יחיד במינה, שריד מפואר לאיזו ממלכה של הסהר הפורה שכבר אינה ולא תשוב לעולם.

השייח אמור היה להעיר את דאוד, אבל השדים לא רצו לוותר עליו והוא המשיך לישון. השייח’ לא ידע מה לעשות. לבסוף הצליח להעיר את דאוד דרך אצבעותיו, ובשלב מסוים יצא לו משם עשן. דאוד הציג בפניי את אצבעותיו שעדיין חרוכות שישה עשורים אחר כך. לאחר שהתעורר, האח הוכנס לחדר עם 41 הביצים ושאר המצרכים למסיבת השדים. במוצאי שבת פתחו את החדר וכל האוכל נטרף על ידי השדים בחינגה. השדים התפייסו והאח הבריא ובאותו ערב "כבר הלך לשחק קלפים".

יהיו מי שיראו את סיפורי הג’ינים הללו כאיזה סמן שלא מסתדר עם הרציונל והמדע. לטעמי, אחת הבעיות (הקטנות) בישראל היא ההתרחקות מעולם הכשפים, הדיבוקים והמיסתורין, שהיה חלק מרכזי בחיי היהודים במזרח ובאשכנז, וגם בחברה הפלסטינית והבדווית – מעין מישור שלם של תקשורת ואמנות שאבד לנו. בלי קשר, זה גם סיפור יפה על קשרים בין יהודים וערבים, שמתאחדים בעולם אחר להציל מישהו.

כשחזרתי ממקסיקו ב2022, חששתי ממפח הנפש שאגיע לשכונה והקפה לא יהיה פתוח. החמארה היתה פתוחה, אבל דאוד היה לבד, עם כיפת אבל שחורה ומודעת אבל לידו. דייזי נפטרה. דאוד לא נותר אותו אדם. למרות שאמר בהשלמה "הלכה", אפשר היה לראות לחלוחית בזווית עיניו. ההמולה והסיפורים הנלהבים שלו הפכו לשתיקות ארוכות. אחרי הכול, הם היו משהו כמו 80 שנה יחד.

על אף חייו הענפים, לא מצאתי לדאוד ולדייזי כמעט עקבות בגוגל. איתרתי וידאו קצת מוזר ביוטיוב של הכנסת ספר תורה, שבו מככב דאוד. כולם מצלמים סלפי וצוהלים וברקע מוזיקת ריקודים מלחיצה. הוידאו הועלה לזכרה של דייזי אשתו. מה שאומר שנתרם כסף להסרטת הסרט או להתקנת ספר התורה. בסרטון, דאוד מוחא כפיים ומוחה דמעה, ולא נראה קשור לאפיזודה השמחה. אפשר לראות אותו מדקה 26:30 בערך.

בשלב הזה של חייו, אחרי גיל 90, עדיין דאוד לא נראה זקן במיוחד. הגיל המתקדם השפיע במיוחד על השמיעה שלו. לעתים ענה לשאלה אחרת ממה ששאלת או לא הזמין מה שביקשת בחמארה, וכך מצאת את עצמך עם בקבוק שלא רצית. אבל החוויה נותרה. כשהיית אצל דאוד, ידעת שאתה נמצא במקום יחיד במינו, שריד מפואר לאיזו ממלכה של הסהר הפורה שכבר אינה ולא תשוב לעולם ושריד אחרון לחמארות של השכונה. מי שהמשיך לבקר בקפה היה עמית נויפלד מתנועת סלואו, שהיה פוקד את המקום בשישי ואוכל שם פול. אבל אני כבר עזבתי שוב את השכונה, ואז את ישראל. דאוד היה נאמן למשמרתו, גם אם פתח בשנה האחרונה רק בימי שישי. הוא קם וירד לבית הקפה, שבו ישבו גם בתו ובנו ועזרו לו. הקפה היה מסגרת שהותירה אותו במצב מצויין. הוא היה איש של אנשים. אולי נשאר חי כל כך הרבה שנים, כי כבר ביקר בעוד עולמות שמיימיים וכמעט שלא שב מהם.

עמית נויפלד מספר שדאוד התייצב על משמרתו עד לפני שלושה חודשים. מתישהו הוא אושפז, וכבר לא חזר לבית הקפה, ובנו שלומי החליף אותו והצהיר שימשיך להפעיל את המקום, ברחוב התקווה 43, מדי יום שישי. השבוע נתלתה מודעת אבל שבה דאוד דאוד היה לדוד דאוד. העולם אפילו לא ידע מה הוא הפסיד.

Share

אני חי באתונה שנה. קודם גרתי שלושה חודשים בכרתים. לכל אדם תפיסה אחרת של המציאות ואי אפשר להתווכח עם תחושות, אבל אני יכול להעיד רק על עצמי: מעולם, אפילו פעם אחת, לא קיבלתי כאן תגובות רעות, שלא לדבר על אלימות. תמיד הרגשתי בטוח ביוון כדובר עברית.

בישראל, מדי חודש חשתי אלימות מתקרבת, ומדי שבוע נתקלתי במקרה גזענות בוטה, שאם היה מופנה כלפי יהודי היה מכונה אנטישמיות. אני זוכר שלפני הבחירות, היו צעירים ימנים שנסעו על אופניים חשמליים בריכוזי שמאל, וריססו פה ושם משהו שנראה לי כגז פלפל. בתוך חודש, אני נפגעתי פעם אחת מול האוזן השלישית ופעם שניה ספגתי באלנבי. רק השבוע, אירוע התרמה לעזה של מוזיקאים החליף מקום בסודיות ברגע האחרון, כדי שהקהל לא יפגע על ידי בריוני הימין הקיצוני, כפי שקרה בבית הכנסת ברעננה. אני רואה גם את הפחד של מי שחתמו על "עצומת האמנים" ועכשיו חוזרים בהם ונשבעים אמונים לצה"ל, לרמטכ"ל ונשבעים לאכול מצופים עד סוף החיים, כדי שלא יוחרמו.

אף שאני נוטה לאופטימיזם, קשה לא להבחין שהעניינים בישראל הולכים והופכים מסוכנים יותר למי שחורגים מהקונצנזוס הרואה בהרג רבבות ילדים סיפור משני. אחרי כשלון, תמיד מחפשים אשמים, בוגדים וגיסות חמישיים ושישיים. אני לא רוצה להיות שם כשזה קורה. אני גם חושש שהאלימות המחרידה כלפי חוץ כשתיבלם, תפנה פנימה. קשה לעצור מכונת הרג. שוב, לא הכי בא לי להיות שם כשזה קורה.

המציאות היא שפה החיים באופן כללי בטוחים ושלווים הרבה יותר. מה שאכן יש באתונה, במיוחד בשכונות יותר מעורבות פוליטית או בשכונות מהגרים, זה גרפיטי - הרבה מאוד גרפיטי בנושא. חלקו לגיטימי, וחלקו תוקפני. רוב הגרפיטי הוא במנעד "פרי פלסטיין" או "פרי גאזה", שאני למעשה תומך בו. כמי שאוהב את ישראל, אני סבור שללא מדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל אין סיכוי למדינת ישראל דמוקרטית ונשקע למלחמות אינסופיות.

מעבר לגרפיטי, ישנן גם הפגנות ומשמרות מחאה המזכירות לי הפגנות שמאל ישראליות מבחינת האווירה. יצא לי לחלוף בתוכן כדי לעבור את הכביש. נותרתי בחיים. שמעתי מחברה שמלצר סורי אחד בבית קפה אקסרכיה, השכונה הפוליטית ביותר, סירב לשרת אותה. זה הדבר החמור ביותר שקרה למישהו מהסביבה שלי. מכאן ועד איזור האסון המתואר בצבעים קודרים על ידי עיתונאים ישראלים שלא חיים פה המרחק גדול.

דנה ספקטור, עיתונאית וברנשית שאני מחבב, תהתה ב"ידיעות" מדוע למשל אין גרפיטי נגד רוסים, וקבעה שזו ההוכחה שמדובר באנטישמיות. אני במקרה שבתי מגאורגיה לפני חצי שנה, כשסיקרתי עבור הבלוג את ההפגנות שם. אין במרכז טביליסי קיר בלי כתובת נגד רוסים - קורא להם לעזוב את העיר או מאשים אותם כמי שמדברים בקול רם. זה אפילו חמור יותר, כי רוב הרוסים בטביליסי הם נגד המלחמה וברחו מגיוס, פשוט אף אחד לא מוכן להכניס אותם לאירופה, וזה מקום המפלט היחיד שלהם מפוטין. ישראלים ממש חסרי מודעות: לאחרונה ראיתי מבזק שגדעון סער מגנה בתוקף לא פחות מאשר הרג ילדים באוקראינה. איש מוזר עם הומור מוזר.

אחרי כל פעם שמתפרסמת ידיעה בעיתונות ישראלית על תקיפת ישראלים, אני אוהב לברר איך דיווחו על כך בעיתונות היוונית. בדרך כלל, כשעיתונות עושה עבודה, פונים לכל הצדדים ולמשטרה ומנסה לברר מה קרה, מתגלה שהסיפור מנופח. בישראל מספרים על ישראלי שחטף מכות, ובכל זאת הוא משום מה עצור, כמה חוצפה. בעיתונות פה מסבירים למה הוא עצור. יכול מאוד להיות שבעצם הוא וכמה מחבריו נטפלו לערבי, ואז הערבי החזיר. ישראלית שבוכה שהיתה נצורה? מסתבר שהיתה פשוט הפגנה פלסטינית ברחוב והיא בחרה לא לצאת מבית הקפה או הכלבו, כי האמינה לתקשורת הישראלית המטורפת שהמפגינים עומדים לרצוח אותה. נערים ישראלים סיפרו שתקפו אותם בסכינים באי? מסתבר ששתי חבורות של בני נוער שיכורים קיללו אלה את אלה, במצלמות הוידאו לא ראו שום סכין. בארץ זה אייטם ראשי. ספינת טיולים ישראלית שהגיעה לאי ולא ירדה כי יש הפגנה שמנעה ממנה? שוב הכותרת “ישראלים נצורים” מסתבר שהם יכלו לרדת, הם היו 1700 נוסעים מול כמאה מפגינים עם דגל פלסטין ושלט ג’נוסייד, והיו די מרוחקים, 300 מטר מהספינה על פי הישראלים. המפגינים לא היו עושים דבר לתיירים הישראלים, מקסימום צועקים לעברם “פרי פלסטיין”. אבל הנוסעים בחרו להמשיך ליעד הבא ולצעוק מהספינה “מוות לערבים” ו”עזה עזה בית קברות”, כפי שעולה מווידאו שהם עצמם צילמו בגאווה, שהנחתי פה. הקריאות הגזעניות כמובן לא סוקרו בתקשורת הישראלית. זה לא האייטם.

וכבר שמעתי ישראלי סטלן משכונת קיפסלי שטוען ש”כמו בשנות השלושים” ריססו לו גרפיטי מתחת לבית. מסתבר שליד ביתו רוסס גרפיטי "פרי גאזה" גנרי, כמו על בניינים רבים ברחוב. והיה את מקרה הטייס שהואשם באנטישמיות כי הוריד צעירים יהודים בספרד. מהר מאוד הסתבר שהוא עשרים שנה עובד עם לקוח יהודי, שהוא ידידו הטוב, וזה מעולם לא שמע ממנו משהו אנטישמי. לדברי הטייס, הילדים פשוט התפרעו פגעו בציוד הבטיחות. האם בגלל היותם יהודים, מותר לבני נוער לסכן את בטיחות הנוסעים? כאן אשתמש בהגדרה של ז'בוטינסקי, על פי מזכירו הלל קוק, "אנטישמיות זה לשנוא יהודים יותר משמגיע להם".

כל קטטה שישראלים משתתפים בה ובארץ לא היתה זוכה לאייטם במקומון של נהריה, הופכת לליל הבדולח, בחסות הפאניקה. כל ישראלי שנענש על התנהגות קלוקלת, תולה את היחס הרע ביהדותו, והדבר מוצג בהתלהבות בעיתונות הישראלית הגרועה, בלא בדיקה מינימלית. לכמה עיתונים ישראלים יש כבר כתב או שניים לענייני תקריות שהוגזמו. הסיפורים זוכים לרייטינג גבוה ומעניקים לישראלים תחושה טובה, כאילו הם הקורבנות (לא) והכי בטוח בארץ (גם לא). לכתבים העצלים זו גם משימה קלה, כי לא צריך לבקש תגובה מאף אחד.

הכתבים מטרידים את הישראלים שחיים פה כדי שיעלו לשידור ויספרו על הפרעות. לירון אורלב, ישראלית שגרה בסלוניקי וגם זכתה לאינסוף טלפונים מתחקירניות, סיפרה שרצתה להגיב שחייה דווקא מצוינים פה. פתאום פחות עניין את התקשורת הישראלית לשמוע אותה, והיא לא הועלתה. שוב מסתבר, שהמציאות זה לא אייטם טוב.

השבוע דרש השגריר הישראלי ביוון מראש עיריית אתונה למחוק את הגרפיטי בעיר ובתגובה השגריר (הנאה) הפנה אותו לטפל ברצח העם. בתל אביב, גרתי כמעט חצי שנה ליד גרפיטי "כושים הביתה" בתל אביב, ולא ראיתי את כבוד השגריר מתקומם. ידידה הגיעה בלילה ומחקה. בתגובה לדברי השגריר, ראיתי שישראלים מאיימים שלא להשקיע יותר באתונה.

זה מעיד על הניתוק העצום של הישראלי מהמצב ביוון. אחת הבעיות הקשות של היווני המצוי היא הזינוק במחירי הדיור, כשהשכר קופא. בסקרים שנערכו השנה, 20 אחוז, פי כמה מהממוצע באיחוד האירופי, חוששים שיזרקו אותם מהדירה השנה, כי לא יוכלו לשלם. כך שלטרגדיה בעזה נלווה גם כעס שמזכיר את הטינה בתל אביב נגד הצרפתים שהגיעו והעלו לכאורה מחירים. במקום לנהוג בצניעות של אורחים פה, אנחנו משתינים מהמקפצה: לא רק שהישראלים קונים עוד ועוד בניינים שלמים, בשדה התעופה עומד שלט גדול בעברית "לא תספיקו להגיד יאסו, וכבר יש לכם דירה באתונה", שעורר כעס. הגישה האדונית של ‘אנחנו מפרנסים אתכם, שתקו’, ממש נוגדת את האתוס היווני, שמעדיף כבוד ושלווה על כסף.

ב10 באוגוסט, עומד להתקיים כאן “יום זעם” נגד המלחמה, להזדהות עם תושבי עזה. אני רואה שזה יגרור גל של ווטסאפים מודאגים. אז אמא, אני בסדר. ויש לי תחושה ש”יום הזעם” לא יהיה כזה זועם. אין דבר קדוש ביוון יותר מחופשת הקיץ, שהיא דבר שממתינים לו כל השנה. גם האסון בעזה לא יגרום לכך שרבים יעזבו את החופים באוגוסט ויגיעו להפגין.

שוב, אני מדבר על סמך נסיוני. לא הייתי בכל מקום ביוון כל הזמן. יכול להיות שהיו מקרים מלחיצים, ויש גרפיטי אלימים, כשם שיש טוקבקים מגעילים בארץ. אבל כרגע, החיים פה די שלווים. סביר שאם תנהגו בנימוס ובכבוד, יתייחסו אליכם יפה, אפילו מצוין. היוונים הם מכניסי אורחים, באופן עמוק, כשה"פילוקסניה" – אהבת הזר - היא ערך מרכזי פה. גם אם המדיניות של ממשלת ישראל מחליאה רבים פה (כמו אותי), אנשים יודעים להפריד. אבל אכן יכול להיות שאם ההרג בעזה יעמיק, המצב ידרדר. ואז ודאי נאשים במקהלה: כולם אנטישמיים.

החלטתי אפוא לשים את נפשי בכפי ולפקוד את סניפי זארה של מרכז אתונה כדי להבין מדוע הישראלים שמגיעים לבירת יוון - מהערים המפתות בעולם מבחינת היסטוריה, אוכל וחיי רחוב - יקדישו את זמן החופשה הקצר לשהות בחלל סגור, שמוכר אופנת בייסיק שאינה כלל ועיקר יוונית.

את ספיר מהמושב הדתי זמרת שבעוטף עזה אני פוגש באחת מקומות האמצע בסניף שבשלהי רחוב ארמו. היא הגיעה עם חברה. ושתיהן עושות את הבלתי אפשרי, ומצליחות למשש כל חצאית, מכנסיים ואבזם שנמצאים על המדפים, תוך כדי שהן אוחזות בשקיות עמוסות וכבדות. ספיר וחברתה מספרות שהן נורמליות יחסית. יש להן חברה שלישית שמתעכבת בקומה למטה, כי היא מכורה הרבה יותר. בכל מקרה, לספיר מגיע לכייף. זה הטיול הראשון שלה מאז ה7 באוקטובר, שהתחולל לא רחוק מהמושב. המושב לא נפגע, אבל רוב תושביו פונו למלונות הרצליה. ספיר התקשתה לטוס לחו"ל, כי הבעל גויס למילואים והיא הופקדה על הילדים. אבל בסופו של דבר, אפשר להכריז על נצחון מוחלט: היא נסעה עם החברות לחו”ל, וללא הילדים. זו אחת הסיבות שהיא משקיעה ברכישת כל כך הרבה בגדים, כפיצוי למשפחה שהופקרה בחזית.

-למה לא לרכוש כבר בזארה בישראל?

הפערים משמעותיים. מעל חמישים אחוז.

-לאיזה עוד מקומות אתן מתכננות ללכת באתונה?

יש עוד סניף של זארה בקניון, הבנתי ששווה לקנות שם.

-התכוונתי, חוץ מזארה?

אקרופוליס וברים.

אני מבקש לבחון את הרכוש הרב שספיר צברה. השקית שלה גדושה בערימות על ערימות של בגדים מקופלים ודחוסים בצפיפות, בעיקר לילדים. "עד עכשיו קניתי משהו כמו שלושים פריטים, אני מניחה שבסניף הזה, אקנה ארבעים פריטים לפחות", היא מכריזה.

צליל מקטובי, מדריכת טיולים: "אם אתה רואה אנשים עם שקיות זארה ברחוב באתונה, זה רק ישראלים. מי שבאה לסופ"ש קצר, מגיעה עם מזוודה חצי ריקה. למלא ולעוף."

אף שבסניף יש הרבה ישראלים, הם שומרים על פרופיל נמוך, אולי כי בזארה יש פה ושם גם ערבים, והתקופה מתוחה. לדעתי, זה מקום שהדו קיום פועל בו היטב. המטרה של כולן היא אחת: לקנות כמה שיותר בגדים ובזול – אולי היה צריך לערוך משא ומתן להסכם שלום בחנות זארה, במהלך עונת הסייל.

רוב הישראליות, בכל מקרה, לא בעניין להתראיין. לדעתי, הן חוששות שזה יסיט אותן מהמטרה הנכספת. הישראליות מגיחות אל הסניפים בחוליות קטנות, כשבדרך כלל, בכל להקה יש אחת שממש מכורה לזארה. "לא ישנתי 40 שעות והיא גררה אותי לפה, אז אין לי כח להתראיין", מחתה לקוחה. חברתה המכורה לא רצתה לבזבז את זמנה עלי והתנצלה, "במחילה", כשידיה ועיניה לשנייה לא נוטשות את הבגדים הנכספים.

הרבה מהנשים שאיתן שוחחתי, הגיעו רק היום לאתונה. למשל ירין מבית שאן, סיפרה שהן נחתו, הניחו את המזוודות במלון וישר יצאו לחנות שברחוב ארמו. "באנו לראות ולהתרשם מהחנויות".

-איך זה נראה בינתיים?

"נהדר".

-לא קניתם כמעט כלום.

"זה רק סיור התרשמות. מחר נגיע ונקנה".

-ומה התכניות להמשך הביקור באתונה?

"לחפש עוד סניפים של זארה".

בזארה בארמו, אני גם פוגש את עידו לוי, 12, ואת אחיו רני, 8, שהגיעו עם אימם ממבשרת ציון. האם אומרת לי "זה כיף שפה זה זול יותר מישראל". היא מסרבת להסגיר את שמה, ומבקשת שהציטוט כאילו יגיע מילדִיה עידו ורני. "פה יותר כיף מזארה בארץ, כי יש יותר דברים יפים", מוסיף עידו.

"יש פה דברים יותר מועילים", מוסיף רני הקטן ברשמיות משונה. לא בטוח אם הוא מבין את משמעות המילה 'מועילים', אבל הוא נהנה להגות אותה.

לא כולן נשאבות לטרנד. תמר, פעילה חברתית שמבקרת לא מעט את אתונה, לא מתייחסת לזארהמאניה באהדה: “כבר בביקורת דרכונים כולן מסביבי מפעילות את חשבון הזארה שלהן, זה מטורף. אני לא מתקרבת לזארה באתונה יותר, הספיקה לי פעם אחת בארמו והצרחות בעברית”.

צליל מקטובי, 44, היא מבעלי "הסודות של אתונה". הסרטון הכי פופולרי בדף של חברת לא עוסק בסוד כמוס במיוחד, אלא בסניף זארה נוסף שנפתח במרכז. זה ריל המשך לפוסט המדווח על הסניף בארמו. הפעם מקטובי המליצה בהתרגשות על "סניף הרבה יותר יוקרתי, אירופאי".

"אם אתה רואה אנשים עם שקיות זארה ברחוב באתונה, זה רק ישראלים”, אומרת לי מקטובי. “כשהם מגיעים לזארה, הם עושים שופינג כמו מטורפים. בישראל, זארה היא חנות יוקרה, פה היא נחשבת לא יוקרתית במיוחד. הרבה ישראליות באות לאתונה בגלל השופינג. יש כאלה שבאו לראות תרבות אחרת. אבל מי שבאה לסופ"ש קצר, מגיעה עם מזוודה חצי ריקה. למלא ולעוף."

מקטובי ומדריכי טיולים נוספים סיפרו לי שההתרגשות בקופות, שאפשר לכנות "אפקט זארה" או "סחרחורת זארה", מביא גם למקרים רבים של כיוס: "זה קורה ליד הקופות בכל הבירות האירופאיות. הישראליות משלמות, ומחזירות את הארנק לתיק, בלי לסגור את התיק. הן סוגרות אותו רק מחוץ לחנות. ואז הן קולטות שאין ארנק".

-איך את מסבירה את האובסס של הישראלים לזארה?

"אם תלך למדינה שבה המחירים באותה רמה כמו בארץ שלך, אין סיבה שתעשה קניות כמו מטורף. תסתובב, ותקנה בגד אחד. אני לא רואה נשים ממדינות אחרות עושות שופינג כמונו. בגלל הפרשי המחירים, רק הישראלים בטירוף של קניות."

-מה הסניף האהוב על הישראליות?

"הן הולכות לכל הסניפים, עוברות מסניף לסניף, כי התצוגה שונה בכל סניף. למשל בסניף מסוים מציגים את הג'ינסים האלה מקדימה ולא את השניים.”

-את לא רומזת למטיילים בסיורייך שהם באחת הערים המעניינות בעולם, ועדיף לא לבלות בזארה?

"כל אחת באה לדברים אחרים. לא כולן מחפשות היסטוריה ותרבות, יש כאלה שרוצות שופינג שופינג שופינג. מסעדה באינסטגרם ואז שופינג והביתה".

-אז ב"סודות של אתונה" הכי הצליח דווקא ריל על זארה, שהיא לא כל כך סודית.

"אנחנו מכינות פוסטים לפי מה ששואלים אותנו".

אחרי שתי החנויות בארמו, אני מדדה בחום אל הסניף ברחוב סטאדיו, 7 דקות משם. זו חנות מרווחת קצת יותר, ויש בה גם קומת כלי בית. שם אני מצותת לילדות ישראליות כבנות עשר המשוחחות באריכות על סוגי ג'קוזי. כנראה ההורים השאירו אותן להמתין, כשהם בקדחת הקניות.

הישראלים בסניף סטאדיו לא ששים להתראיין, אז אני מדשדש חזרה לעבר רחוב ארמו. רחוב ארמו מכונה על שם שליח האלים הרמס והוא אחד מעשרת הרחובות המסחריים היקרים באירופה. הרמס היה מצד אחד מגן המטיילים והסוחרים, אבל גם פטרון הגנבים, כך שבוודאי היה מזדהה עם "אפקט זארה".

בארמו, מתנהלת לה הפגנה לא גדולה. כשלושים מפגינים חביבים נושאים שלט ארוך צבוע ביד ומחלקים פרוספקטים, ומישהו נואם סיסמאות עם מגפון. אחד המפגינים מספר לי שזו הפגנה של עובדי הקמעונאות, שמשתכרים שכר מינימום של 880 יורו שהופכים ל740 נטו וכך נאלצים לנסות לשרוד עם סכום נמוך מ3000 ₪ ואיתם לשלם על שכר דירה, אוכל וחשמל. הישראלים נוטים לראות את היוונים כטיפוסים חייכנים ונטולי דאגות. אבל מבחינה חברתית, המצב של היוונים טרגי. גם אם מדדי המאקרו של יוון התייצבו מאז המשבר הכלכלי והחובות ירדו, השכר עולה באיטיות, והמחירים מאמירים בזריזות. השכר נטו ביוון הוא הנמוך ביותר באיחוד האירופי, וכ20% מהיוונים חוששים שיסולקו מדירתם השנה, פי כמה יותר מכל מדינה באיחוד. עם כל השמש והריקודים, זו המדינה העצובה ביותר באיחוד האירופי. רק 20 אחוז מהיוונים אופטימיים לגבי העתיד ו55% פסימיים. המדינה מדורגת הכי נמוך באיחוד מבחינת שביעות רצון מהחיים, עם ציון ממוצע של 4.5.

אני מאחל בהצלחה למפגינים וחוזר למיזוג של זארה, מביט במוכרות ובמאבטחים סביבי, שמהלכים בביטחון רב, ומהרהר איך הם סוגרים את החודש. אני פוגש את שולה, רותי ועוד קרובות משפחה, שהגיעו מקריית שמונה ("לא עזבנו במלחמה") וממושב רמות נפתלי הסמוך. "בוא, זארה זה המקדש, זה המקדש של הבנות", הן מרצות לי. "זה מקום עממי, אופנתי, זול. זארה, איפה שלא תלך, תמיד מלא. איפה שאתה הולך באירופה, יש תורים. ופה זה זול משמעותית. שמלות זה רק 100 ₪, 150 ₪".

-זה נשמע לא זול כל כך.

"זה 30 אחוז פחות מבארץ, כי בארץ יש לך תקורות גבוהות."

-מה עוד אתן מתכננות במסע?

"לטייל באקרופוליס, ולראות תרבות ואווירה יוונית."

-זארה זה ספרדי.

"כן. אבל פה הזארה הרבה יותר טוב מבישראל."

כשהן אומרות את זה, המבוגרת בחבורה נוזפת על חוסר הפטריוטיות. "אל תזלזלו בישראל. אני אוהבת לקנות רק אצל מעצבים ישראלים. זארה זה ניצול עובדים, זה עבדים. את לובשת פעמיים וזורקת. אני לא קונה זארה".

אולי אחת הסיבות לכך שהיא אומרת את זה, היא שאני מספר על ההפגנה בחוץ. הקטנה בחבורה, כנראה הבת של רותי, דואגת שזו הפגנה פלסטינית, אפילו לא אומרת את השם, ואני מסביר שזו הפגנה על השכר הנמוך – נושא שהן מזדהות איתו. המבוגרת בשלב מסוים גם נוטשת את הראיון בכעס, כדי להראות את מורת רוחה מזארה.

"הבת שלי מכורה לזארה, כמו כל הצעירות, אבל זו באמת סחורה שאתה לובש זמן קצר וזורק. מה שהיא אמרה זו חוכמה של אנשים מבוגרים", מנסה רותי להגיע לפשרה.

—

הודעה: בקרוב הוצאת מעין תוציא ספר שירה חדש ויפהפה לאהרן שבתאי, “חרוזי תה לשליט”. מוזמנים לסייע להדפסת הספר ולהזמין עותק בזול במסגרת המכירה המוקדמת. הפרטים כאן.

לפני שנה, בין יוני לספטמבר, חייתי בבית קרוב לים בכפר בכרתים בשם פרמה (Ferma). בעלי הבית, זוג פנסיונרים, אולריקה האוסטרית ממוצא סלובני ומיכאל, מורה לגיטרה מצפון גרמניה, היו מקסימים ונתנו לי מחיר כי האכלתי את החתולים וטיפלתי בגינה. אולי גם בגלל שעזבתי מלחמה.

אחרי שגרתי חודש בחדר זעיר ולוהט על גג בחיפה, זה היה שיפור משמעותי באיכות החיים. מכיוון שאני לא נוהג, זמני הופקד בידי מערכת האוטובוסים של כרתים ששלחה חמישה אוטובוסים מדי יום לאיזור המרוחק של מחוז לסית’י הדרום מזרחי. מדי בוקר ירדתי את הגבעה שמלאה בעצי זית, מהלך של כרבע שעה לתחנה, ואז חיכיתי לאוטובוס, מחשב בדקדקנות את הזמנים. לפעמים בגלל השמש הקופחת, זה היה לא פשוט להמתין ליד השלט הקטן של חברת KTEL, בלי צל.

עם האוטובוס נסעתי כל פעם לחוף אחר, ואז אכלתי במסעדה סמוכה. חזרתי באוטובוס האחרון של שבע ורבע בערב, או הלכתי ברגל אחרי השקיעה כשקצת התקרר. לעתים לקחתי טרמפים. בימי שבת הגיע ניקוס, חברי החקלאי, באוטו הישן ולקח אותי טרמפ לשוק (לייקי) בעיר המרכזית באיזור, איירפטרה. שוחחנו על החיים ועל שיטת החקלאות היפנית שבה נקט - פוקוקה, גרסה יותר קשוחה של פרמקלצ’ר שבמסגרתה לא עודרים את האדמה. לא תמיד זה היה פשוט. הקיפודים תקפו ואכלו הכול! חשבנו להילחם בהם באמצעות הפעלת רדיו, כי הם רגישים לרעש.

ניקוס הכיר את המוכרים בדוכנים וידע מאיזה כפר כל אחד, והסביר לי איזה ירקות לקנות – ממקומות גבוהים וחלילה לא מחממות. הוא בחר לי ירקות כעורים במיוחד, שאכן היו נהדרים. פעם צולמנו על ידי צלם פפרצי של המקומון משוחחים ביננו בשוק.

נקשרתי לטבע ולאנשים. קודם גרתי בכפר על ההרים של ניקוס, שאהבתי הרבה יותר, אבל היה קשה לצאת ממנו, כי האוטובוס לא הגיע לשם. וקשה לי בלי ים. מהבית בפרמה, באחד הערבים גם ערכתי הופעה אונליין בשעת השקיעה לחברים, שזכתה למשהו כמו שלושת אלפים צפיות. זכרתי שחבר ייעץ לי לא להעלות תמונות של מקומות מעוררי קנאה, אז לא הפצצתי בתמונות של הבית היפהפה, גם אם הצנוע בסך הכול. הרגשתי יותר בר מזל מרוב המיליונרים בישראל.

בשלב מסוים, הבן של אולריקה ומיכאל, ראפר במקצועו, הגיע לשבועיים, אז עברתי לבית ממול. השגתי עם בעלת הדירה בערך את אותו הסדר, רק בלי להאכיל חתולים. בעלת הבית, גם גרמניה, ביקשה שלא אשן במיטתה אלא בחדר האורחים. הבית היה לא פחות יפה. למעשה, היא היתה אלמנה של האדריכל היווני שבנה את הבית הראשון וגם את הבית הזה. הבתים לא נוצרו בדרך רגילה וריבועית, כי התבססו על בנייני אבן ישנים שנבנו לפי הרגש, ללא פלס. תמיד עדיף לגור בדירות עם קירות לא ישרים.

הבוקר קיבלתי סמסים בהולים מחברים בחלקים אחרים של כרתים, שלא יודעים שאני מתגורר באתונה. הם ביקשו לבדוק אם אני בסדר. קיבלתי הודעה איומה: הכפר פרמה עלה באש, וגם כמה כפרים סמוכים וחופים כמו אגיה פוטיה.

פרמה הוא כפר קטן, ולא מי יודע מה אותנטי, שלא הגיע כמעט לחדשות. יש בו הרבה פנסיונרים ממוצא גרמני וכמה מסעדות טובות. לא קרה בו כלום אף פעם. גם רבים בכרתים לא שמעו עליו. והנה כולם כותבים עליו. הוא חדר לחדשות עולמיות. עשרות כלי טיס סובבים על גבעות פרמה שבהן הלכתי ומגירים מים מהאוקינוס. כל המקומות שבהם הלכתי או חלפתי באוטובוס, בוערים כרגע. רובם אבדו, ואחר כך יהיו שחורים כפחם.

בכרתים רגילים לשריפות, והתושבים פונו בזמן לאיצטדיון סמוך. המזל שאין נפגעים בנפש, מלבד שניים שאושפזו בגלל קשיי נשימה, אם להאמין לעיתונות המקומית. אולריקה מספרת שכנראה הבית היפה נשרף לגמרי, אבל היא תדע יותר אחר כך. גם הבית ממול מן הסתם לא שרד. כולם היו בגרמניה כשזה קרה. הלב כואב על הטבע שנחרב ועל בעלי הבית שאיבדו את בית-הקיץ המתוק שלהם, שבו ציפו להזדקן.

בשורה טובה באיחור: קיבלתי הודעה מאולריקה שהבית ניצל וגם הבית הסמוך.

אלא שאז, התכניות היפות השתבשו. קבוצות הווטסאפ והפייסבוק התמלאו בהודעות אזהרה כאילו מדובר במיזם מסוכן. ממושיע, הפך דור פלד כהן, תל אביבי העובד כמוביל מוצר בחברת הייטק, לסכנה לשלום הציבור, ממש למרגל אירני מסוכן. "יכול להיות מאוד שהאתר הזה מופעל על ידי גורמים עוינים שרוצים לאתר משפחות ישראלים ויהודים ולפגוע בהם!", היה נוסח ההודעה שהתפרסמה בכל קבוצות הווטסאפ והפייסבוק של ישראלים בחו”ל. ההודעה, שבוודאי הגיעה מחשש אמיתי, דרשה לשמור מרחק ולהפיץ אותה כדי "להציל חיים". האזהרה נחתמה עם טלפונים (ופקס!) של חדר המצב של משרד החוץ וכן כתובת דואר אלקטרוני, שהעניקו תחושה כאילו מדובר בהודעה רשמית מטעם משרד החוץ, שקבע כי האתר מסוכן. עם פלד כהן, האיש שעומד מאחורי האתר, אף אחד לא דיבר. וכנראה גם לא עם משרד החוץ.

ההיסטריה היתה כל כך גדולה, שבקבוצות הווטסאפ החלו לפנות לחברים בקבוצות ולנסות לגלות אם הם ישראלים או מסתננים אירנים. דור פלד כהן, שרצה בטוב, לא ידע מה לעשות ובחר להוריד את “לילות כלביא” עד שיקבל אישור. כך שהאתר שרד רק חמש וחצי שעות.

"מהרגע שהפיצו שזה גורם עוין, הורדתי", הוא מספר לי בעצב בשיחת וידאו, מיד לאחר שיצא מהמקלט. גם אני כבר התחלתי לחשוד, עד שראיתי שהוא בישראל ומדבר עברית. "אני מקבל כל הזמן הודעות 'תחזיר את האתר'. אבל אני לא מחזיר עד שאני מקבל אישור."

-מאיפה היוזמה?

"יש לי חבר בשם עמרי לוי, שותף שלי שתקוע בלימסול, ואין לו איך לחזור לארץ. הוא שאל אם אני יכול לעשות משהו. בשעתיים עבודה, יצרתי את ליון'ס נייטס, לילות כלביא. זו אפליקציה שאיתה אתה יכול להתחבר עם גוגל, כדי לחפש דירה או מלון או להציע, מאוד קל למצוא ככה דירה, בניגוד לקבוצות הפייסבוק ששם הכול מפוזר. בגלל שאני בעצמי קצין בסייבר ומכיר את הסכנות, ביקשתי שלא יפרסמו כתובות, רק את דף הפייסבוק. בנוסף, הזהרתי שהאויב מתוחכם ושלא יתנו פרטים אישיים. בשעה הראשונה שהעליתי, זה לא תפס. אבל אז עמרי לוי הפיץ את האתר בכל מיני קבוצות. תוך ארבע חמש שעות, נרשמו 200 ישראלים בחו"ל או כאלה שנתקעו בארץ. אבל כמה דקות אחר כך, מתקשר אל אשתי תת אלוף, שהיה המפקד שלי, וכותב לה, תראי מה אומרים על דור, ושולח את ההודעה הזאת."

-האזהרה ממך הגיעה באמת מגוף רשמי?

"זה נראה כביכול רשמי, כי יש מספר טלפון של משרד החוץ ואימייל רשמי. אני התקשרתי לקו החם, שעתיים חיכיתי והם לא ענו. בסוף הורדתי את האתר. לך תדע אם זה באמת משרד החוץ. לדעתי סתם מישהו נכנס לפאניקה, וזה התגלגל."

-אנשים הצליחו למצוא דירות דרך האתר?

"לצערי, האתר לא היה מספיק זמן באוויר, רק 4-5 שעות. אפילו חיים אתגר הפיץ שצריך להיזהר מהאתר. שלחתי לו הודעה פרטית, והוא מחק את זה. אני מבין כמה חשוב להיות זהיר. גם אני הוספתי את האזהרות. אבל חבל שהאתר ירד בגלל זה. מלא אנשים שלחו לי הודעה, ‘למה האתר לא עובד?’. אבל יש לי עבודה, יש לי חיים."

-ראיתי שהספקת להקים ביומיים האחרונים גם מיזם הסברה בשם "קול הלביא".

כן, נפתחו לי הצ'קרות. אני רואה מלא תגובות אנטי ישראליות, ואנשים לא עונים להן, כי הם לא דוברים אנגלית. אז בניתי אפליקציה שבה אנשים יכולים לכתוב מסרים בעברית והאפליקציה תנסח להם באנגלית. המודל ישפר את עצמו, עד שיסביר את ישראל עצמאית, בלי שתכתוב.

-אנשים לא אוהבים בוטים.

צודק. צריך שהוא יהיה כמה שיותר אנושי. אני מתכנן עוד יוזמה. לחבר ישראלים שאין להם ממ"ד או מקלט, עם אנשים שמוכנים לארח אצלם בבית. אני חושב לקרוא לזה “שלטר כלביא”.

-אולי 'חבר לביא חבר'.

אולי.

-בכל מקרה, אל תתייאש.

אני בעד מה שטוב. אם רק אקבל אישור, אחזיר את האתר. אבל מי שצריך לתת אישור, פשוט לא עונה.

-אולי הם מתחבאים בבונקר.

כן, הם בבונקר.

פניתי לאימייל חדר המצב של משרד החוץ, שדווקא ענו במהירות והכחישו שהם קשורים לאזהרה: "לא מכירים דבר כזה ואם יש לך את המידע של מי שחתם עם פרטי המשרד, נשמח לקבל ולהעביר לגורמי הבטחון". פניתי אל אחת ממעבירות המידע בקבוצות הווטסאפ, והיא ענתה לי "העברתי מקבוצת מטיילים אחרת".

פעם בעשור מתגלה פנינה כזו, ואני מקווה שלא יחמיצו אותה. כי כרגע מספר ההשמעות ביוטיוב של חלק מהשירים לא חוצה את שבע.

לרגע קל, בגלל שלא מצאתי כמעט נוכחות אינטרנטית לעזר שאשו, הנחתי שהוא לא קיים, אלא מרקחת פרודית של מוזיקאים מנוסים, נוסח "השרוף" - מה שלא מפריע לאלבום להיות נהדר. על פי הפי.די.אף ששלח לי מנכ"ל חברת התקליטים, אריאל קלצ'קין, עם האזהרה "אני מקווה שהכול נכון", שאשו היה בחור מוכשר שלמד בבית ספר לאמנויות בזמן התפוצצות הרוק של שנות התשעים. הוא זכה בתחרויות שירים של הצופים ונחשב להבטחה גדולה. אבל שירות לא פשוט בלבנון הוביל אותו לחזרה בתשובה. שאשו למד משפטים ועבד בסנגוריה הציבורית בבאר שבע ואחר כך ניסה את מזלו כמדריך בפנימיית נוער בזיכרון יעקב.

ואז, כששב לאמו בראש פינה, אחרי משבר נוסף, החליט לחזור למוזיקה, לרגע ההוא שמחאו לו כפיים. הוא רכש מקלדת ומכשיר הקלטה ביתי ובמשך שבוע הקליט את האלבום "יש לי מקום בעולם" – גם סיפור שמזכיר את החוקים הנוקשים של "הפה והטלפיים". כשהערתי שלשאשו אין נוכחות אינטרנטית, הסביר לי קלצ'קין, שמנהל את תרשיש, חברת תקליטים המתמחה במוזיקת אאוטסיידרים, ש"הוא חרדי, הוא גם לא מקבל סמסים". כשמחטטים עמוק במחילות הפנגולין של האינטרנט, מוצאים שבאמת ישנו אחד עזר שאשו שרשום כעורך דין בזכרון יעקב, אז אולי הוא באמת קיים.

שמונת השירים באלבום של שאשו היתוליים ועצובים כאחד, כחיינו. יש בהם משהו לכאורה פשוט, כאילו כתב אותם ילד המסתכל בהתרגשות על העולם - לעתים באופן קונדסי, לעתים מעריץ. ועדיין, הם אמיתיים מאוד ופוליטיים, בניגוד לרוב השירים הישראלים שמציגים מציאות סטרילית, שלא באמת מתרחשת מחוץ לשיר. שאשו כותב על הבחירה שנותרה לנו בין בקבוק לפחית ("פחית או בקבוק" הקאלטי) ואז בין "זכוכית לפלסטיק", מעין סיוט של עולם חד"פ חרדי. על אהבתו לאדם הראשון, הדמות האוניברסלית ביותר, האב והבעל הכושל שהתמודד עם בן רוצח ובן נרצח, אך ידע תקופה של גן עדן לפני שנזרק ממנו. ערבים הם טאבו בפופ הישראלי, שמפנים את שיטת הקאסְטות הישראלית, ושאשו שובר אותו, ומזמר על אום אל פחם, גם אם כהלצה, כתקווה נדל"נית. "רוכב בודד" שלו, עם אהבת גבר לסוס, מזכיר מאוד את האלט-קאנטרי של "נוודי האוכף", עם החרוז "רוכב בשקט \ על מצחו צלקת". ותמיד נוספים לייני אורגן מפוארים עם חצוצרות סינתטיות, ולעתים היס חינני של הקלטה לא-אולפנית שנלווית להכול כמעין מעטה של חלום ילדות. יש באלבום של שאשו גם הרבה עיסוק במחירים של מוצרים, התמודדות יומיומית שלא חדרה לפופ שלנו (יוצאי דופן הם “בתשלומים” או “לא גומר ת’חודש”), ושיר על אדם שפוטר בגלל התייעלות שמובילה לפיטורים, נכנס לדכאון ולא יוצא מהחדר ("אח יקר") – מדוע לא נכתב קודם שיר כזה, שהוא למעשה החיים בישראל. הקשבה למוזיקה הישראלית מעלה את המחשבה שהנושא המרכזי זה נשים שעצבניות על גברים, וגברים רגישים שמנסים להתגבר על איזו פרידה. המצב הנוכחי בישראל כרגע כמעט לא מוזכר בשירים, אולי ב”חרא” של נונו.

אני בוחן את ארבע התמונות המבוישות ששלח לי קלצ'קין בווטסאפ, שבכולן עומד עזר, בחולצת אברך לבנה ולא נוחה, נושא על הצד תיק לא אלגנטי, ליד ספסל עירוני שעליו מדבקת זכרון עם ציטוט של חייל שמת, מבויש, רואים על צווארו הכפוף את ההתרגשות, שנלווה אליה אולי לעג לסיטואציה הרשמית של צילום הפרומו, והוא מנסה להצית סיגריה. הוא אדם שלא הייתם מבחינים בו ברחוב. וברקע נוף ישראלי גנרי, כביש רב מסלולי עירוני סואן, לא ברור היכן, עם שלט חטופים.

האוטובוסים מאתונה ליעדים בחצי האי פלופונס בוקעים מתחנת קיפיסיו. מבנה ענק ולא מרנין במיוחד. נוסף על כך אין לידו תחנת רכבת תחתית, כך שצריך להגיע לשם באוטובוס, במונית או להלך כמה דקות מתחנות המטרו הקרובות. אף שהאוטובוסים העירוניים באתונה נוטים להיות עתיקים ורועשים, האוטובוסים הבין־עירוניים, במפתיע, חדישים ומהירים, גם אם הנסיעה מעט יקרה ודאי יחסית למשכורת היוונית הדלה. נסיעה מאתונה לקלמטה, קצת פחות משלוש שעות או 236 ק"מ, עולה כ־100 ₪. מן הסתם, זה קשור למצב האוצר היווני מאז המשבר הכלכלי הגדול, שהוביל לייבוש המגזר הציבורי.

הנחתי שהאוטובוסים יהיו ריקים, כי יצאתי למסע באמצע השבוע ולא בעונה – אבל כשהגעתי לרכוש כרטיס בתחנה, קצת לפני יציאת אוטובוס האקספרס של 13:00, התברר שנותרו שני כרטיסים בלבד, כך שיכולתי להגיע לקיפיסיו ולפספס. אז מומלץ לבחור מראש מתי בדיוק לנסוע ולהזמין באינטרנט כמה שעות מראש לפחות.

הנסיעה נעימה ושקטה, הפוכה מחוויית תחבורה ציבורית בישראל. בכל האוטובוס, היה רק אדם אחד, לא יווני, איש מבוגר, שדיבר בספיקר. מה שיותר מרשים, היה שאיש לא נזף בו ואפילו לא תועדו מבטי בוז; מלבד שלי. אבל גם הוא נדם אחרי עשר דקות והחל לשחק במשחק סלולרי מעניין שבו יורים בפירות בגדלים שונים. הנסיעה עצמה יפהפיה: הנוף של הפלופונס, במיוחד בשעת דמדומים יוצא דופן, ואם איזור אתונה כבר החל לקמול, חצי האי עדיין ירוק מאוד, לפחות נכון לתחילת מאי.

קלמטה – לא אכלתי זיתים

קלמטה, בת חמישים אלף הנפש, היא העיר הגדולה של מחוז מסניה, שתופס את דרום מערב חצי האי פלופונס. רציתי שזו תהיה הרפתקה אמיתית, אז לא קראתי דבר על המקום, לא הזמנתי מלונות ולא תכננתי מזימות. זה י זול יותר, כי אפשר לסגור מחירים פנים אל פנים במזומן, וגם יש אפשרות לראות את המלון לפני שמשריינים אותו. זה כמובן פחות מומלץ בשיא העונה. אבל אנחנו ב"אוף סיזן" - האם יש מילה יפה יותר בתחום התיירות?

נחתתי בקלמטה עם תיק גב לא גדול. ראיתי מראש שיש מקומות שעולים פחות מ50 אירו במרכז העתיק, כך שלא דאגתי. בדרך מתחנת האוטובוס של קלמטה לשם, משהו כמו רבע שעה הליכה, היו הרבה מסעדות שנראו מפתות. באחת מהן שהיתה פחות שוממת, טעמתי מוסקה לא-אלוהית. תיק הגב היה בכל זאת התגלה ככבד - אז נכנעתי ואחרי הליכה קצרה בחרתי את מלון 1920, שעוצב ברוח הטוונטיז העליזות, אבל היה בעל קירות דקים מדי. רק אלשין שקוד המפתחות בחוץ קשור לשנת המלון 1920.

זה לא היה מקום מוצלח במיוחד, אבל מלון סביר להעביר את הלילה. גם אם היה אפשר לשמוע את השכנים, למזלי לא היו יותר מדי מהם. לאחר שהנחתי את הציוד בחדר, מיהרתי לים לפני שיתקרר, דרך קו 1 היעיל שמגיח כל 15 דקות. כשהגעתי לחוף, גיליתי ששכחתי את מרבד הים, שאותו אני נושא כל הזמן, באתונה או בתל אביב. מזג האוויר לא היה יפה במיוחד, אז הים היה די אפרפר, אבל היה יפה להסתכל על רכס טייגטוס שעומד בקצה המפרץ ונושק למים. זה היה רכס חשוב מאוד בתרבות של ספרטה, ששוכנת בחבל לקוניה שמעבר לרכס. הספרטנים היו מתמצתים בדיבורם ולכן נולד המושג לקוני. מצד שני, לא נותר מושג בינלאומי שקשור לרכס היפה הזה, שהפסגה שלו נקראת על שם הנביא אליהו.

לקחתי איתי את העיתון המקומי של קלמטה ונהניתי לקרוא בו עם אפליקציית תרגום - מעין תחביב ביזארי שלי. אחד הסקופים של העיתון היה תחקיר נוקב בנושא הסרטים אדומים שנמתחים כדי לסמן למכוניות לא לחנות כשיש אירועים בעיר. מסתבר, על פי התחקיר, שאחר כך לא זורקים את הסרטים האלה לאשפה. יש מה ללמוד מהעיתונאים של קלמטה, מסתבר.

קלמטה, מהמעט שראיתי, הזכירה לי את העיר איירפטרה בכרתים, שבסביבתה חייתי רבע שנה. שתיהן עיירות מתוקות ונינוחות, מבוססות תיירות וקצת חקלאות, עם הרבה עסקים מקומיים לצד כמה רשתות יווניות במרכז, אבל האקשן האמיתי והיופי נמצאים בכפרים בחוץ. בעולם, קלמטה ידועה בעיקר בזכות זן הזיתים האהוב, אבל לא ראיתי הרבה מלכודות תיירים שמתעקשות לשווק את הזיתים המקומיים, כך שלא בחנתי אם זיתי קלמטה מקלמטה טובים יותר מזיתי קלמטה לא מקלמטה. ליד קלמטה יש כמובן הרבה אטרקציות ומקומות היסטוריים שחובה לראות, אבל החמצתי אותם כי התעקשתי לא לבדוק לאן רצוי ללכת.

פטלידי – מצאתי חבר

קלמטה היתה אמורה להיות רק התחנה הראשונה ולא ידעתי לאן להמשיך. אז בחנתי את המפה ועיני נחה על פטלידי, כפר עם ריכוז של מסעדות ומלונות לא יקרים, אז חשבתי שאנסה שם. פטלידי היא אחד מהכפרים הרבים שמנקדים את הדרך שבין קלמטה לקורוני, שנחשבת ל"כפר ציורי". אבל כל מקום על הדרך הוא גם "כפר ציורי", אז אפשר לעצור גם באמצע הדרך.

התניידות באוטובוסים של טייל היא מצד אחד זולה יותר וחוסכת נהיגה, אבל גם דורשת להפקיר את זמנך ללוח הזמנים. אתה לא יכול פשוט לנסוע אם תרצה ממקום למקום, אלא צריך להציץ מראש בלוח זמני הנסיעות וגם להקדיש זמן מסוים להמתנה. זה שיעור בענווה ובאיפוק וגם באמונה במין האנושי או לפחות בלוח התחבורה, שלא החמיץ. לצערי הנסיעה נפלה על שיעור היוונית שנקבע לי. וכשעליתי לאוטובוס, שני אנשים חברים כתבו לי שאני לא נוסע לכיוון הנכון – ושעדיף לא לנסוע מערבה, לעבר פטלידי, אלא למזרח, לכיוון הכפר קדרמילי, שבו – בתוך מטע זיתים, מן הסתם, שיש להניח שהינו ציורי - גר סופר המסעות הבריטי הנודע פטריק לי פרמור. פרמור אגב טען שתושבי שני כפרים על הר הטייגטוס הינם יהודיים.

ירדתי מהאוטובוס בתחנת כיבוי האש של פטלידי ופסעתי צעדים ספורים אל מלון שזכה לשם היפה "מקרוניס". לא היה טלפון בדף של המלון בגוגל מאפס ולכן הלכתי למקום עצמו כדי לברר אם יש בו חדר. זה היה הימור קטן, אבל תמיד תיירות היא דבר לא ודאי – זו יופייה. אפשר להישאר בבית אם רוצים שליטה בעתיד.

כשהגעתי, התקשרתי ליאניס בעל הדירה, שהגיע תוך חמש דקות עם המפתח. כשפתחתי את הדלת וראיתי את הנוף מהחלון, החלטתי מייד להאריך את השהות ליומיים. כך ששילמתי 40 אירו ללילה.

פטלידי נמצאת סמוך למקום שבו שכנה העיירה היוונית הקדומה קורונֶה, שמזוהה (לעתים) עם העיירה איפיה שאגממנון הציע באיליאדה לאכילס, והיו בה מקדשים רבים בתקופה שזה היה אופנתי.

יאניס הפך מייד לחבר שלי. האנגלית שלו לא משהו, אבל הוא ציין בהתרגשות שהוא אוהב אותנו, הישראלים, כי "You have Christmas, very good people". למחרת, הוא בישר לי שיש עוד זוג אורחים ישראלים נוספים במלון, אבל לא יצא לי לפגוש אותם. למעשה, בכל המסע הזה לא יצא לי לראות ישראלים בכלל, האמת שגם לא פגשתי כמעט תיירים.

אחת האטרקציות של המלון היא רצועת החוף הקטנה שבתחתיתו. יש שם גם כיסאות ים לרביצה, שעליהם ישבתי וקראתי בעונג גדול. הייתי תמיד לבדי על החוף. הכפר עצמו חמוד, עם הרבה מסעדות בכיכר, שאף אחת מהן לא היתה יוצאת מהכלל או גרועה. הכי טובה שניסיתי היתה "טו פראקי טיס", שהיתה גם הכי עמוסה. אני גם ממליץ על מסעדת"החוף הכחול", שרשומה כסגורה. האמת היא שלא אכלתי בה כלום, אבל נהניתי לשבת בה עם המחשב ולשתות קפה. כשרציתי לאכול, המטבח תמיד היה סגור. אבל האווירה בה נינוחה, הקפה היווני (או בעברית קפה תורכי) טוב והנוף ברמה גבוהה.

למחרת, טיילתי לאורך הים והגעתי למפרצון עם חוף יפהפה ומוזנח בשם לימנקי קורצניס, מהחופים היפים ביותר שבהם ביקרתי ביוון היבשתית. זה היה כנראה פעם מתחם נופש שננטש, כך שמסובך להגיע אליו ולכן הייתי שם לבד לגמרי. אני חובב אתרי נופש נטושים, אז זו היתה חוויה מרגשת. המים עצמם היו נקיים מאוד, אבל בחוף היו הרבה אצות יבשות, שכן שנים שלא נוקה. כדאי גם לציין שהחופים בפטלידי הם חופי חלוקים ואבנים, ולא חופים של חול, כך שהם אולי פחות עכורים, אבל גם פחות נוחים לרביצה לבלוגרים ששכחו את הלונגי באתונה.

המלון והחוף הזה היו מושלמים. לא היה כל טעם להמשיך. רציתי להישאר לילה שלישי, אבל מסתבר שמישהו חטף לי את החדר ב"מקרוניס". יאניס הרגיש לא נעים והציע לי מלון אחר בפלטידי, לא על החוף, אבל אני העדפתי כבר לבדוק כפר אחר לטובת המנויים. כשסיפרתי לו דרך אגב, שבגוגל מאפס לא רשום הטלפון שלו והוספתי לבקשתו את המספר, הוא ממש התרגש, חיבק אותי ואמר "ישראלים הם אנשים טובים. אתה חבר אמיתי", כמעט בכה מהתרגשות. הרגשתי שעשיתי את ההסברה שלי לשנה הקרובה בקרב כפרים נידחים בפלופונס ופתרתי את בעיות החוץ של ישראל. אולי אני צריך ג'וב בסוכנות.

הצעתי ליאניס להצטלם יחד, כדי להנציח את חברותינו ולחגוג את הרגע הגדול שהוספתי את הטלפון. הוא לקח אותי לחלון, אבל אז סירב להצטלם, ודרש שאצלם את הנוף ואעלה לגוגל. אף שכבר צילמתי את המראה מהחלון קודם, צילמתי שוב כדי שישמח, אבל כבר לא היה לי חשק להעלות לגוגל.

עוד דבר מיוחד שיש בפטלידי הוא סככה בסמוך לים בתחתית הכיכר. היא נראית כמו תחנת אוטובוס גדולה אבל היא למעשה דוכן מנומנם של כמה דייגים מקומיים שמציעים דגים ומיני שרצים שלא זיהיתי, ששכבו על גבם ואמרו שלום לעוברים ולשבים. הזדמנות לכייף עם הדייגים המקומיים, לחובבי הז'אנר.

אגיוס אנדראס – קצת משעמם

חיכיתי בתחנת כיבוי האש לאוטובוס שיוצא מדי שעתיים לתחנה האקראית הבאה שלי. בחניון, ליד המכוניות, עמדו שני פסלי ענק מוזרים ומרשימים, כנראה מאיזה טקס של הכפר. חששתי קצת שלא יסתדר עניין האוטובוסים הפנימיים במרחבי מסניה - צריך למצוא את זמן היציאה שלהם מקלמטה ואז להוסיף 35 דקות ולהגיע 5 דקות לפני ליתר בטחון – אבל זה היה קל. למרות שלא היה מקום מוצל להמתין או שלט שמדובר כלל ועיקר בתחנת אוטובוס. ביוון דברים מסתדרים והאוטובוס – שהיה כמעט ריק לחלוטין - קטף אותי באדישות. המחירים לנסיעות הקצרות האלה נעים בין 2 אירו ל3.5 אירו.

התחנה הבאה היתה הכפר אגיוס אנדראס. הפעם הזמנתי מלון של ממש, גם אם זול (43 אירו) דרך אתר אגודה, שלא קשור למפלגה. אבל זו היתה טעות להזמין מראש. החלונות לא פנו אל הים, אלא לכיוון ההרים ומסעדה מקומית. המסעדה הזו, שנפתחה לפני כמה ימים מאחורי המלון על ידי כמה בחורות צעירות, היתה חמודה, אבל בשורה התחתונה, אגיוס אנדראס היה המקום הכי פחות מעניין במסע. המלון היה סביר לחלוטין, אבל לא מרגש כמו "מקרוניס". הוא שכן מול מרינת הסירות, שזה תמיד פחות כיף מאשר מלונות הנושקים לחוף. הלכתי קצת מערבה ומצאתי חוף של ממש, אבל אי אפשר היה להשוות אותו לחוף הקודם, ואחר הצהריים היו בו יתושים. בקיצור, לפעמים כשהולכים למקומות אקראיים זה מצליח ולפעמים פחות.

חראני - חרפת רעב

זה היה טיול קצר ומתוק בן ארבעה לילות, שתמו בסופו של דבר, מעין תופין אמצע שבוע. הייתי צריך לחזור למחרת לאתונה, אבל זממתי לנסות להרוויח עוד כפר בדרך, חיפשתי מקום עם בתי קפה ומסעדות בין אגיוס אנדראס לקלמטה ובחרתי ביעד הרביעי שלי במסע, חְראני, שנכתבת chranoi, קצת כמו איש העסקים הקשוח שהיה בן הזוג של ניקול ראידמן. התכנון היה להיות בחראני כמה שעות ואז לקחת את האוטובוס של ארבע וחצי שמתחיל את דרכו בקורוני בארבע ועל פי לוח הנסיעות אמור להביא אותי ישירות לתחנה המרכזית הדוחה של אתונה.

ירדתי מהאוטובוס שבו הייתי הלקוח היחיד והלכתי לים. חיכה לי חוף יפהפה וחולי. על כמה קילומטרים שהו משהו כמו 7 תיירים. זה היה תענוג גדול לרבוץ שם. אחר כך' חיפשתי קפה לעבוד מול הים. אבל לא מצאתי אחד, כי העונה לא ממש התחילה. אז התיישבתי על כסא כתר פלסטיק ושולחן במקום מוצל מול מלון איריס. בעל המקום יצא, שאלתי אם אני תופס את המקום ללקוחות. הוא אמר שרק מחר מתחילה העונה אצלם, והזמין אותי להישאר. הוא צבע ותיקן דברים סביבי. תחילת עונת התיירות זו תקופה מרגשת, אחרי חודשים שהמקום מושבת, הכפריים מלאים תקווה ועדיין עם חשק לעבוד. בעל המקום המליץ על מסעדת Hellas הסמוכה. הלכתי לשם, אבל בעלת המסעדה שישבה בחוץ עם חברים הודיעה שהמסעדה תיפתח רק בחמש והפנתה אותי למסעדה שאמורה להיות על הים. מכיוון שבאתי מהים, ידעתי שזה לא נכון. כך היה גם עם מסעדה נוספת.

העובדה שאני לא מוצא מקום לאכול, הגבירה אצלי את הרעב. נטפלתי לאנשים ברחוב ולבעלי עסקים ושאלתי איפה אפשר לאכול כרגע. במאפיה בכביש החוצה את הכפר אמר לי האופה הנאה פשוט לרדת לחוף ולמצוא מסעדה. היות שחזרתי מהחוף הופתעתי שפספסתי את המסעדה. אבל בעל המאפיה התעקש שממש על הים בקצה הרחוב יש מסעדה והוא נראה אמין. כך שחשבתי שאולי לקיתי בעוורון לזמן מה.

אז ירדתי חזרה חפוי ראש לעבר החוף בדרך, עצרו אותי תיירים צרפתים ששמעו את השאלה שלי, ואמרו לי שהמסעדה הטובה באיזור נמצאת על הים, אבל לא מיד למטה, צריך לפנות שמאלה וללכת רבע שעה ואז מגיעים למקום שנקרא הבר הקריבי. אבל הי, זה לא המקום, אל תתקרב לבר הקריבי! מיד אחריו המסעדה הטובה. מילאתי את ההוראות בקפדנות, והגעתי למסעדת מייסטרלי שהיא אכן מוצלחת. הזמנתי את מנת היום הקלאסית – פרחי קישואים ממולאים ב10 אירו. השתזפתי עוד קצת על מיטת שיזוף – אחת ההמצאות הטכנולוגיות המרשימות ביותר – ועליתי על האוטובוס. הסתבר שזה לא אוטובוס ישיר לאתונה. הוא מגיע רק לקלמטה, ואחר כך צריך להזמין אוטובוס נוסף. אז הזמנתי מהר כרטיס באינטרנט מקלמטה לאתונה. נותרו רק שני כרטיסים פנויים, כך שאם הייתי ממתין עד שאגיע לקלמטה כדי להזמין את הכרטיס, הייתי נשאר עוד לילה בפלופונס. שזה לא נורא במיוחד.

Share

מנהלי בית הקפה מחליפים מעת לעת עיצובים, כדי למשוך לקוחות. כרגע על התקרה תלויות תלבושות של שחקניות ומסכות קריפיות-לעתים אך מרשימות. והכול מתקיים סביב אורגנית, כביכול עבור אירוע הקריוקי שיתרחש אחר הצהריים. המלצרית סופיה, שותפה בכירה בבית הקפה, לבבית מאוד ונדיבה מעל ומעבר. יש תחושה שזה ממש מרגש את כולם כשלקוח מגיע, אפילו כשאורח נכנס בדלת לקחת משהו. סופיה גם אחראית על העיצוב הססגוני. מסתבר שהיא ניהלה פעם תיאטרון ילדים ובמקום לאחסן את התלבושות והתפאורה במחסן הן פשוט נתלו על הקירות והתקרות בבית הקפה.

בפעם הראשונה שהגעתי, העניקה לי סופיה בהתרגשות, על סף בכי, ספר ביוונית בהדפסה זולה כשעל הכריכה תמונה של כלב עם כובע משטרתי פרי עטו של השותף השני בבית הקפה, כריסטוס, גבר שליו הלבוש כאציל פולני וכחוש. בפעם אחרת נרכש מחזה בספרון שכתבה סופיה עצמה, בגרסה יווני-אנגלית, ובשורות הראשונות, הדרמתיות מאוד, דיבר על חשיבות האהבה.

בגלל שאין יותר מדי לקוחות, אף שאני מגיח רק פעם בחודש בערך למקום, סופיה זוכרת את הקפה שאני מזמין. זה גם מוזר, כי זכרתי בבירור שבבית הקפה עובדת מלצרית נוספת, הקטה צהבהבת השיער, החביבה לא פחות. סופיה היא בעלת רוח רומנטית: היא נאמה בפני העל השמש והעננים, ובסופו של דבר הגיעה לידי כך שיש לי לב טוב. אף שקיוויתי שהיא קוראת ללבבות של אדם, נדמה לי שהסיבה פרוזאית: לא נעים לי לשלם כל כך מעט, אחרי שאני יושב בבית קפה הזה שעות ארוכות ליד המחשב. אז אני במקום החצי יורו על הקפה, יורו. פעם אחת, פתאום, שמעתי את סופיה צועקת לפתע בקול רם מהצד השני של הקפה. בהתחלה נבהלתי. ואז הבנתי שבית הקפה הפך להצגה, כשאני הקהל. סופיה התיישבה ודפקה מונולוג דרמתי ארוך ביוונית. ואז ענה לה בקול עבה שחקן אחר שישב ליד האורגנית. זה היה יפה מאוד. אף שלא ידעתי ממי אוכל לבקש חשבון. ניתן להתרשם מהוידאו למטה.

ניסיתי לגייס את האינסטינקטים העיתונאים החדים שלי ולברר עבור הבלוג מה עומד מאחורי הקפה המתוק והמסתורי הזה, שמקפיד להיות ריק אף שהוא פועל באחת השכונות האופנתיות של אתונה כרגע, מוקף עסקי אוכל עמוסים. לכן פעלתי לכנס לשיחה את צמד השותפים, כריסטוס פושיניס ואותה סופיה סבידו. אבל סופיה התנצלה. היא היתה לחוצה. נקבעה לה פגישה בדיוק במשרדי משרד הפנים, והיא היתה חייבת להכין את הטפסים ולרוץ.

היא השאירה אותי עם המנהל כריסטוס שלא יודע מילה בעברית, אף שהיה נחמד לשבת לצידו בשולחן. הוא חייך למשמע הלצות שלי שלא הבין ואני לבדיחותיו ביוונית. למזלי, מי שסייעה לתרגם את השיחה היתה המלצרית הנוספת, הקטה רושו המקסימה, שהיא גם מזכ"לית ארגון הטרנסג'נדרים של יוון. אולי בגלל שהיא מזכ"לית, הקטה, הנקראת על שם אחת האלות שוכנות האדמה, רשמית מאוד. כל דבר שכריסטוס אמר התחילה במילים "לדברי מיסטר כריסטוס". היא גם היחידה באיזור עם ווטסאפ: לסופיה ולכריסטוס יש טלפון נוקיה טיפש (כסילופון) מהסוג שהיה נפוץ בעידן הקריטיקון בישראל, אך לא נדיר ביוון. שאלתי אם הכנסיה האורתודוכסית, החזקה מאוד ביוון, מציקה לטרנסים ולטרנסיות, והיא אמרה שהיא קתולית. היא נשמעה אופטימית בסך הכול, וסיפרה שמ2017 היא מוגדרת בתעודת הזהות כאישה.

בית הקפה, אם כן, הוקם לפני שנה והוא קשור לתיאטרון פרמתיאס בהמשך הרחוב (שנקרא פרמתיאס), שכריסטוס מנהל כבר 32 שנים. "הקפה מיועד לאמנים ולכותבים, לאנשים באיכות גבוהה", הוא אומר, והקטה מעניקה לי בזה אחר זה פרוספקטים של הצגות ביוונית ומראה לי ספרונים בהוצאת בית הקפה (ביוונית) שנמכרים ב5 יורו. השניים מספרים שבבית הקפה מתקיים גם אירועי שירה כל יום שלישי, וכל יום רביעי מוצג מחזה של יאניס ריצוס, המשורר הלאומי המצוין של השמאל היווני, שספר שלו בתרגום רמי סערי יצא לפני עשור בישראל. זו היתה ההצגה שבה חזיתי כשישבתי לתומי במקום.

אני מספר להם שהתרשמתי מהמחיר של הקפה, חצי יורו. וכריסטוס מודיע לי, כשתוגה נסוכה על פניו, שהם העלו את המחיר ליורו שלם. סופיה, שנמצאת מאחור ומתעסקת עם מדפסת סוררת - מכשיר עם פסיכולוגיה בעייתית - חייבת להתערב ושוברת לו את המילה, "לא חשוב לנו הכסף. העיקר שיהנו! אני מאמינה שלכל אחד מגיע הזכות לשתות קפה. אם אין לו יורו, אז גם חצי יורו זה בסדר".
כריסטוס מספר שבעבר התיאטראות באתונה שכנו ברחוב פטיסיון, אחד הרחובות הראשיים בעיר. אבל לפני כמה עשורים הם התפזרו ברחבי העיר. כיום, לפי כריסטוס, מסתתרים בקרמיקוס לא פחות מעשרה תיאטראות. "קרמיקוס נמצאת במרכז אתונה, אבל בגלל שהמפעלים עזבו את השכונה היו פה הרבה חללים ומקומות זולים לאכסון. כשהגעתי לפה בשנות התשעים, קרמיקוס נראתה כמו כפר באמצע העיר. לא רצו לגור פה, בגלל שעדיין היו מפעלים. האיזור התחיל להיות פופולרי, כשפתחו בשנות האלפיים תחנות מטרו. בעשר השנים האחרונות, קרמיקוס התחיל לעלות. נפתחו מלונות ואיירביאנבי, וזה עוזר לסביבה. אומרים שישראלי קנה את כל הבניין הנטוש מולנו. אבל אולי זו רק שמועה".

-מחירי השכירות לא מטפסים בגלל התיירות?

"כן, אנחנו שוכרים את הקפה ב400 יורו לחודש, כשלידינו בעל חנות מנסה להשכיר נכס דומה ב800 יורו. בכל מקום זה אותו דבר. פעם יכולת כאן לקנות דירה בעשרת אלפים יורו. מי שהיה לו כסף, קנה."

-איך הסתדרתם בזמן המשבר הכלכלי הגדול?

"היה לא פשוט, וגם בקורונה אי אפשר היה להכניס כמעט קהל. הממשלה קצת עזרה כדי שלא כל התיאטראות יסגרו. היא לא נתנה כסף, אבל שילמה על החשמל. זה הציל אותנו."

הנחתי שהממשלה, העיריה ואולי האיחוד האירופי מסייעים לתיאטרון, ואיכשהו לבית הקפה התיאטרלי, אבל ממשלת יוון היא ענייה ועדיין מלקקת פצעים ממשבר החוב של 2009. מסתבר שהכול מגיע מכיסו של כריסטוס, שלא נראה אדם אמיד במיוחד. כריסטוס מסביר את המודל העסקי של התיאטרון: "במצב הכלכלי של היום, אנשים פחות הולכים לתיאטרון. כשאין כסף וחייבים לשלם חובות של התיאטרון, אז אני מוכר עוד בית של המשפחה בכפר."

תאטריקי ליסי, Paramythias 28-30 Kerameikos.

כל החורף אני רושם לעצמי פרוייקטים לביצוע זריז בקיץ - אבל כשמגיע הקיץ, אני רושם לעצמי פרוייקטים נוספים לעונת החורף. המשותף לפרוייקטי החורף והקיץ הוא הישארותם בגדר פרוייקטים. כל השאר מבדיל ביניהם, בינם לבין עצמם וביני לבין ביצועם.

אף-על-פי-כן - ומעבר להזנחה הפושעת של עונת החורף בקיץ לא ברור זה - מזדחל פה ושם פרוייקט זה או אחר אלי ביצוע. עובדה מעודדת, משום שרשומים לפניי דברים חשובים באמת, כגון:

• לבדוק בהזדמנות חביבה כלשהי, מדוע הדבר המכונה “דור הפלמ”ח”, שנהדף, לדעת מביני-דבר, מכל עמדותיו הספרותיות כבר לפני שנים, ממשיך עדיין לנהל את ענייני הארץ הזאת לא רק לצרכים המוגבלים של הסכמי ביניים עם מדינות אפריקניות עויינות.

• לבדוק בהזדמנות פחות חביבה, מה בעצם, ממשיך להפריע למיתוס הביאליקאי ליפול, בניגוד גמור לערכו הסגולי של ביאליק כמשורר, ובעיקר בניגוד לאפשרות הגואלת שא’ הוא למרות-הכל א’, כאשר א’ וב’ מחליטים, שהגיע זמנו של ג’ ללכת.

• לשאול בהזדמנות את ח”כ יוסי שריד, מדוע מתעכבת כל-כך הגשת הצעת-החוק הפרטית שלו בכנסת לשינוי חוק-הצנזורה על סרטים. אולי קריית-שמונה מרחיקה, למרות-הכל, מהמרכז, משום ששום פיגועים שבעולם לא יהפכו אותה לתל-אביב, המסוגלת, אגב, לפגוע בעצמה ביתר יעילות מכל גורם חיצוני, מה שהופך אותה לעיר עצמאית ומשגעת כל-כך.

  

• להחליט סופית, אם אני מוציא את ספרי הבא בלי ניקוד וקורא לו “שירים בלתי-מנוקדים”, בצל הסיכון הסביר, שהמבקרים ייסחפו במקרה פרוזאי זה לפרשנויות דיקדוקיות בלבד.

• איך להמשיך לשוחח עם מחשבים בלי להרגיז אנשים - ואיך להמשיך לשוחח עם אנשים בלי להרגיז מחשבים (בעיקר כאלה שפולטים הוראות תשלום).

(אני מעריך שהטקסט נכתב מתישהו בין קיץ 1974 לקיץ 1976)

Share