לפני שנה, בין יוני לספטמבר, חייתי בבית קרוב לים בכפר בכרתים בשם פרמה (Ferma). בעלי הבית, זוג פנסיונרים, אולריקה האוסטרית ממוצא סלובני ומיכאל, מורה לגיטרה מצפון גרמניה, היו מקסימים ונתנו לי מחיר כי האכלתי את החתולים וטיפלתי בגינה. אולי גם בגלל שעזבתי מלחמה.
אחרי שגרתי חודש בחדר זעיר ולוהט על גג בחיפה, זה היה שיפור משמעותי באיכות החיים. מכיוון שאני לא נוהג, זמני הופקד בידי מערכת האוטובוסים של כרתים ששלחה חמישה אוטובוסים מדי יום לאיזור המרוחק של מחוז לסית’י הדרום מזרחי. מדי בוקר ירדתי את הגבעה שמלאה בעצי זית, מהלך של כרבע שעה לתחנה, ואז חיכיתי לאוטובוס, מחשב בדקדקנות את הזמנים. לפעמים בגלל השמש הקופחת, זה היה לא פשוט להמתין ליד השלט הקטן של חברת KTEL, בלי צל.
עם האוטובוס נסעתי כל פעם לחוף אחר, ואז אכלתי במסעדה סמוכה. חזרתי באוטובוס האחרון של שבע ורבע בערב, או הלכתי ברגל אחרי השקיעה כשקצת התקרר. לעתים לקחתי טרמפים. בימי שבת הגיע ניקוס, חברי החקלאי, באוטו הישן ולקח אותי טרמפ לשוק (לייקי) בעיר המרכזית באיזור, איירפטרה. שוחחנו על החיים ועל שיטת החקלאות היפנית שבה נקט - פוקוקה, גרסה יותר קשוחה של פרמקלצ’ר שבמסגרתה לא עודרים את האדמה. לא תמיד זה היה פשוט. הקיפודים תקפו ואכלו הכול! חשבנו להילחם בהם באמצעות הפעלת רדיו, כי הם רגישים לרעש.
ניקוס הכיר את המוכרים בדוכנים וידע מאיזה כפר כל אחד, והסביר לי איזה ירקות לקנות – ממקומות גבוהים וחלילה לא מחממות. הוא בחר לי ירקות כעורים במיוחד, שאכן היו נהדרים. פעם צולמנו על ידי צלם פפרצי של המקומון משוחחים ביננו בשוק.
נקשרתי לטבע ולאנשים. קודם גרתי בכפר על ההרים של ניקוס, שאהבתי הרבה יותר, אבל היה קשה לצאת ממנו, כי האוטובוס לא הגיע לשם. וקשה לי בלי ים. מהבית בפרמה, באחד הערבים גם ערכתי הופעה אונליין בשעת השקיעה לחברים, שזכתה למשהו כמו שלושת אלפים צפיות. זכרתי שחבר ייעץ לי לא להעלות תמונות של מקומות מעוררי קנאה, אז לא הפצצתי בתמונות של הבית היפהפה, גם אם הצנוע בסך הכול. הרגשתי יותר בר מזל מרוב המיליונרים בישראל.
בשלב מסוים, הבן של אולריקה ומיכאל, ראפר במקצועו, הגיע לשבועיים, אז עברתי לבית ממול. השגתי עם בעלת הדירה בערך את אותו הסדר, רק בלי להאכיל חתולים. בעלת הבית, גם גרמניה, ביקשה שלא אשן במיטתה אלא בחדר האורחים. הבית היה לא פחות יפה. למעשה, היא היתה אלמנה של האדריכל היווני שבנה את הבית הראשון וגם את הבית הזה. הבתים לא נוצרו בדרך רגילה וריבועית, כי התבססו על בנייני אבן ישנים שנבנו לפי הרגש, ללא פלס. תמיד עדיף לגור בדירות עם קירות לא ישרים.
הבוקר קיבלתי סמסים בהולים מחברים בחלקים אחרים של כרתים, שלא יודעים שאני מתגורר באתונה. הם ביקשו לבדוק אם אני בסדר. קיבלתי הודעה איומה: הכפר פרמה עלה באש, וגם כמה כפרים סמוכים וחופים כמו אגיה פוטיה.
פרמה הוא כפר קטן, ולא מי יודע מה אותנטי, שלא הגיע כמעט לחדשות. יש בו הרבה פנסיונרים ממוצא גרמני וכמה מסעדות טובות. לא קרה בו כלום אף פעם. גם רבים בכרתים לא שמעו עליו. והנה כולם כותבים עליו. הוא חדר לחדשות עולמיות. עשרות כלי טיס סובבים על גבעות פרמה שבהן הלכתי ומגירים מים מהאוקינוס. כל המקומות שבהם הלכתי או חלפתי באוטובוס, בוערים כרגע. רובם אבדו, ואחר כך יהיו שחורים כפחם.
בכרתים רגילים לשריפות, והתושבים פונו בזמן לאיצטדיון סמוך. המזל שאין נפגעים בנפש, מלבד שניים שאושפזו בגלל קשיי נשימה, אם להאמין לעיתונות המקומית. אולריקה מספרת שכנראה הבית היפה נשרף לגמרי, אבל היא תדע יותר אחר כך. גם הבית ממול מן הסתם לא שרד. כולם היו בגרמניה כשזה קרה. הלב כואב על הטבע שנחרב ועל בעלי הבית שאיבדו את בית-הקיץ המתוק שלהם, שבו ציפו להזדקן.
בשורה טובה באיחור: קיבלתי הודעה מאולריקה שהבית ניצל וגם הבית הסמוך.
