סנוב, לכפרים של קלמטה כבר נסעת באוטובוס?
רשמי מסע אקראי לחבל הפלופונס שביוון בתחבורה הציבורית, עם הצלחות מרשימות, קצת כשלונות, חוף סודי ופרחי קישואים
נסיעה באוטובוס מאתונה לכפרי החוף היפים שליד קלמטה היא עניין פשוט ונעים. זה קצת סבנטיז לנוע בין כפרים בתחבורה ציבורית, כשאתה צמוד ללוח התחבורה הציבורית המקומי, אבל יוון ממילא מעט תקועה בזמן – בקטע טוב – כך שזה משתלב עם האווירה הכללית. המסע הקטן והאקראי שערכתי השבוע היה ברובו מוצלח, ולכן אפרוש אותו כאן.
האוטובוסים מאתונה ליעדים בחצי האי פלופונס בוקעים מתחנת קיפיסיו. מבנה ענק ולא מרנין במיוחד. נוסף על כך אין לידו תחנת רכבת תחתית, כך שצריך להגיע לשם באוטובוס, במונית או להלך כמה דקות מתחנות המטרו הקרובות. אף שהאוטובוסים העירוניים באתונה נוטים להיות עתיקים ורועשים, האוטובוסים הבין־עירוניים, במפתיע, חדישים ומהירים, גם אם הנסיעה מעט יקרה ודאי יחסית למשכורת היוונית הדלה. נסיעה מאתונה לקלמטה, קצת פחות משלוש שעות או 236 ק"מ, עולה כ־100 ₪. מן הסתם, זה קשור למצב האוצר היווני מאז המשבר הכלכלי הגדול, שהוביל לייבוש המגזר הציבורי.
הנחתי שהאוטובוסים יהיו ריקים, כי יצאתי למסע באמצע השבוע ולא בעונה – אבל כשהגעתי לרכוש כרטיס בתחנה, קצת לפני יציאת אוטובוס האקספרס של 13:00, התברר שנותרו שני כרטיסים בלבד, כך שיכולתי להגיע לקיפיסיו ולפספס. אז מומלץ לבחור מראש מתי בדיוק לנסוע ולהזמין באינטרנט כמה שעות מראש לפחות.
הנסיעה נעימה ושקטה, הפוכה מחוויית תחבורה ציבורית בישראל. בכל האוטובוס, היה רק אדם אחד, לא יווני, איש מבוגר, שדיבר בספיקר. מה שיותר מרשים, היה שאיש לא נזף בו ואפילו לא תועדו מבטי בוז; מלבד שלי. אבל גם הוא נדם אחרי עשר דקות והחל לשחק במשחק סלולרי מעניין שבו יורים בפירות בגדלים שונים. הנסיעה עצמה יפהפיה: הנוף של הפלופונס, במיוחד בשעת דמדומים יוצא דופן, ואם איזור אתונה כבר החל לקמול, חצי האי עדיין ירוק מאוד, לפחות נכון לתחילת מאי.
קלמטה – לא אכלתי זיתים
קלמטה, בת חמישים אלף הנפש, היא העיר הגדולה של מחוז מסניה, שתופס את דרום מערב חצי האי פלופונס. רציתי שזו תהיה הרפתקה אמיתית, אז לא קראתי דבר על המקום, לא הזמנתי מלונות ולא תכננתי מזימות. זה י זול יותר, כי אפשר לסגור מחירים פנים אל פנים במזומן, וגם יש אפשרות לראות את המלון לפני שמשריינים אותו. זה כמובן פחות מומלץ בשיא העונה. אבל אנחנו ב"אוף סיזן" - האם יש מילה יפה יותר בתחום התיירות?
נחתתי בקלמטה עם תיק גב לא גדול. ראיתי מראש שיש מקומות שעולים פחות מ50 אירו במרכז העתיק, כך שלא דאגתי. בדרך מתחנת האוטובוס של קלמטה לשם, משהו כמו רבע שעה הליכה, היו הרבה מסעדות שנראו מפתות. באחת מהן שהיתה פחות שוממת, טעמתי מוסקה לא-אלוהית. תיק הגב היה בכל זאת התגלה ככבד - אז נכנעתי ואחרי הליכה קצרה בחרתי את מלון 1920, שעוצב ברוח הטוונטיז העליזות, אבל היה בעל קירות דקים מדי. רק אלשין שקוד המפתחות בחוץ קשור לשנת המלון 1920.
זה לא היה מקום מוצלח במיוחד, אבל מלון סביר להעביר את הלילה. גם אם היה אפשר לשמוע את השכנים, למזלי לא היו יותר מדי מהם. לאחר שהנחתי את הציוד בחדר, מיהרתי לים לפני שיתקרר, דרך קו 1 היעיל שמגיח כל 15 דקות. כשהגעתי לחוף, גיליתי ששכחתי את מרבד הים, שאותו אני נושא כל הזמן, באתונה או בתל אביב. מזג האוויר לא היה יפה במיוחד, אז הים היה די אפרפר, אבל היה יפה להסתכל על רכס טייגטוס שעומד בקצה המפרץ ונושק למים. זה היה רכס חשוב מאוד בתרבות של ספרטה, ששוכנת בחבל לקוניה שמעבר לרכס. הספרטנים היו מתמצתים בדיבורם ולכן נולד המושג לקוני. מצד שני, לא נותר מושג בינלאומי שקשור לרכס היפה הזה, שהפסגה שלו נקראת על שם הנביא אליהו.
לקחתי איתי את העיתון המקומי של קלמטה ונהניתי לקרוא בו עם אפליקציית תרגום - מעין תחביב ביזארי שלי. אחד הסקופים של העיתון היה תחקיר נוקב בנושא הסרטים אדומים שנמתחים כדי לסמן למכוניות לא לחנות כשיש אירועים בעיר. מסתבר, על פי התחקיר, שאחר כך לא זורקים את הסרטים האלה לאשפה. יש מה ללמוד מהעיתונאים של קלמטה, מסתבר.
קלמטה, מהמעט שראיתי, הזכירה לי את העיר איירפטרה בכרתים, שבסביבתה חייתי רבע שנה. שתיהן עיירות מתוקות ונינוחות, מבוססות תיירות וקצת חקלאות, עם הרבה עסקים מקומיים לצד כמה רשתות יווניות במרכז, אבל האקשן האמיתי והיופי נמצאים בכפרים בחוץ. בעולם, קלמטה ידועה בעיקר בזכות זן הזיתים האהוב, אבל לא ראיתי הרבה מלכודות תיירים שמתעקשות לשווק את הזיתים המקומיים, כך שלא בחנתי אם זיתי קלמטה מקלמטה טובים יותר מזיתי קלמטה לא מקלמטה. ליד קלמטה יש כמובן הרבה אטרקציות ומקומות היסטוריים שחובה לראות, אבל החמצתי אותם כי התעקשתי לא לבדוק לאן רצוי ללכת.
פטלידי – מצאתי חבר
קלמטה היתה אמורה להיות רק התחנה הראשונה ולא ידעתי לאן להמשיך. אז בחנתי את המפה ועיני נחה על פטלידי, כפר עם ריכוז של מסעדות ומלונות לא יקרים, אז חשבתי שאנסה שם. פטלידי היא אחד מהכפרים הרבים שמנקדים את הדרך שבין קלמטה לקורוני, שנחשבת ל"כפר ציורי". אבל כל מקום על הדרך הוא גם "כפר ציורי", אז אפשר לעצור גם באמצע הדרך.
התניידות באוטובוסים של טייל היא מצד אחד זולה יותר וחוסכת נהיגה, אבל גם דורשת להפקיר את זמנך ללוח הזמנים. אתה לא יכול פשוט לנסוע אם תרצה ממקום למקום, אלא צריך להציץ מראש בלוח זמני הנסיעות וגם להקדיש זמן מסוים להמתנה. זה שיעור בענווה ובאיפוק וגם באמונה במין האנושי או לפחות בלוח התחבורה, שלא החמיץ. לצערי הנסיעה נפלה על שיעור היוונית שנקבע לי. וכשעליתי לאוטובוס, שני אנשים חברים כתבו לי שאני לא נוסע לכיוון הנכון – ושעדיף לא לנסוע מערבה, לעבר פטלידי, אלא למזרח, לכיוון הכפר קדרמילי, שבו – בתוך מטע זיתים, מן הסתם, שיש להניח שהינו ציורי - גר סופר המסעות הבריטי הנודע פטריק לי פרמור. פרמור אגב טען שתושבי שני כפרים על הר הטייגטוס הינם יהודיים.
ירדתי מהאוטובוס בתחנת כיבוי האש של פטלידי ופסעתי צעדים ספורים אל מלון שזכה לשם היפה "מקרוניס". לא היה טלפון בדף של המלון בגוגל מאפס ולכן הלכתי למקום עצמו כדי לברר אם יש בו חדר. זה היה הימור קטן, אבל תמיד תיירות היא דבר לא ודאי – זו יופייה. אפשר להישאר בבית אם רוצים שליטה בעתיד.
כשהגעתי, התקשרתי ליאניס בעל הדירה, שהגיע תוך חמש דקות עם המפתח. כשפתחתי את הדלת וראיתי את הנוף מהחלון, החלטתי מייד להאריך את השהות ליומיים. כך ששילמתי 40 אירו ללילה.
פטלידי נמצאת סמוך למקום שבו שכנה העיירה היוונית הקדומה קורונֶה, שמזוהה (לעתים) עם העיירה איפיה שאגממנון הציע באיליאדה לאכילס, והיו בה מקדשים רבים בתקופה שזה היה אופנתי.
יאניס הפך מייד לחבר שלי. האנגלית שלו לא משהו, אבל הוא ציין בהתרגשות שהוא אוהב אותנו, הישראלים, כי "You have Christmas, very good people". למחרת, הוא בישר לי שיש עוד זוג אורחים ישראלים נוספים במלון, אבל לא יצא לי לפגוש אותם. למעשה, בכל המסע הזה לא יצא לי לראות ישראלים בכלל, האמת שגם לא פגשתי כמעט תיירים.
אחת האטרקציות של המלון היא רצועת החוף הקטנה שבתחתיתו. יש שם גם כיסאות ים לרביצה, שעליהם ישבתי וקראתי בעונג גדול. הייתי תמיד לבדי על החוף. הכפר עצמו חמוד, עם הרבה מסעדות בכיכר, שאף אחת מהן לא היתה יוצאת מהכלל או גרועה. הכי טובה שניסיתי היתה "טו פראקי טיס", שהיתה גם הכי עמוסה. אני גם ממליץ על מסעדת"החוף הכחול", שרשומה כסגורה. האמת היא שלא אכלתי בה כלום, אבל נהניתי לשבת בה עם המחשב ולשתות קפה. כשרציתי לאכול, המטבח תמיד היה סגור. אבל האווירה בה נינוחה, הקפה היווני (או בעברית קפה תורכי) טוב והנוף ברמה גבוהה.
למחרת, טיילתי לאורך הים והגעתי למפרצון עם חוף יפהפה ומוזנח בשם לימנקי קורצניס, מהחופים היפים ביותר שבהם ביקרתי ביוון היבשתית. זה היה כנראה פעם מתחם נופש שננטש, כך שמסובך להגיע אליו ולכן הייתי שם לבד לגמרי. אני חובב אתרי נופש נטושים, אז זו היתה חוויה מרגשת. המים עצמם היו נקיים מאוד, אבל בחוף היו הרבה אצות יבשות, שכן שנים שלא נוקה. כדאי גם לציין שהחופים בפטלידי הם חופי חלוקים ואבנים, ולא חופים של חול, כך שהם אולי פחות עכורים, אבל גם פחות נוחים לרביצה לבלוגרים ששכחו את הלונגי באתונה.
המלון והחוף הזה היו מושלמים. לא היה כל טעם להמשיך. רציתי להישאר לילה שלישי, אבל מסתבר שמישהו חטף לי את החדר ב"מקרוניס". יאניס הרגיש לא נעים והציע לי מלון אחר בפלטידי, לא על החוף, אבל אני העדפתי כבר לבדוק כפר אחר לטובת המנויים. כשסיפרתי לו דרך אגב, שבגוגל מאפס לא רשום הטלפון שלו והוספתי לבקשתו את המספר, הוא ממש התרגש, חיבק אותי ואמר "ישראלים הם אנשים טובים. אתה חבר אמיתי", כמעט בכה מהתרגשות. הרגשתי שעשיתי את ההסברה שלי לשנה הקרובה בקרב כפרים נידחים בפלופונס ופתרתי את בעיות החוץ של ישראל. אולי אני צריך ג'וב בסוכנות.
הצעתי ליאניס להצטלם יחד, כדי להנציח את חברותינו ולחגוג את הרגע הגדול שהוספתי את הטלפון. הוא לקח אותי לחלון, אבל אז סירב להצטלם, ודרש שאצלם את הנוף ואעלה לגוגל. אף שכבר צילמתי את המראה מהחלון קודם, צילמתי שוב כדי שישמח, אבל כבר לא היה לי חשק להעלות לגוגל.
עוד דבר מיוחד שיש בפטלידי הוא סככה בסמוך לים בתחתית הכיכר. היא נראית כמו תחנת אוטובוס גדולה אבל היא למעשה דוכן מנומנם של כמה דייגים מקומיים שמציעים דגים ומיני שרצים שלא זיהיתי, ששכבו על גבם ואמרו שלום לעוברים ולשבים. הזדמנות לכייף עם הדייגים המקומיים, לחובבי הז'אנר.
אגיוס אנדראס – קצת משעמם
חיכיתי בתחנת כיבוי האש לאוטובוס שיוצא מדי שעתיים לתחנה האקראית הבאה שלי. בחניון, ליד המכוניות, עמדו שני פסלי ענק מוזרים ומרשימים, כנראה מאיזה טקס של הכפר. חששתי קצת שלא יסתדר עניין האוטובוסים הפנימיים במרחבי מסניה - צריך למצוא את זמן היציאה שלהם מקלמטה ואז להוסיף 35 דקות ולהגיע 5 דקות לפני ליתר בטחון – אבל זה היה קל. למרות שלא היה מקום מוצל להמתין או שלט שמדובר כלל ועיקר בתחנת אוטובוס. ביוון דברים מסתדרים והאוטובוס – שהיה כמעט ריק לחלוטין - קטף אותי באדישות. המחירים לנסיעות הקצרות האלה נעים בין 2 אירו ל3.5 אירו.
התחנה הבאה היתה הכפר אגיוס אנדראס. הפעם הזמנתי מלון של ממש, גם אם זול (43 אירו) דרך אתר אגודה, שלא קשור למפלגה. אבל זו היתה טעות להזמין מראש. החלונות לא פנו אל הים, אלא לכיוון ההרים ומסעדה מקומית. המסעדה הזו, שנפתחה לפני כמה ימים מאחורי המלון על ידי כמה בחורות צעירות, היתה חמודה, אבל בשורה התחתונה, אגיוס אנדראס היה המקום הכי פחות מעניין במסע. המלון היה סביר לחלוטין, אבל לא מרגש כמו "מקרוניס". הוא שכן מול מרינת הסירות, שזה תמיד פחות כיף מאשר מלונות הנושקים לחוף. הלכתי קצת מערבה ומצאתי חוף של ממש, אבל אי אפשר היה להשוות אותו לחוף הקודם, ואחר הצהריים היו בו יתושים. בקיצור, לפעמים כשהולכים למקומות אקראיים זה מצליח ולפעמים פחות.
חראני - חרפת רעב
זה היה טיול קצר ומתוק בן ארבעה לילות, שתמו בסופו של דבר, מעין תופין אמצע שבוע. הייתי צריך לחזור למחרת לאתונה, אבל זממתי לנסות להרוויח עוד כפר בדרך, חיפשתי מקום עם בתי קפה ומסעדות בין אגיוס אנדראס לקלמטה ובחרתי ביעד הרביעי שלי במסע, חְראני, שנכתבת chranoi, קצת כמו איש העסקים הקשוח שהיה בן הזוג של ניקול ראידמן. התכנון היה להיות בחראני כמה שעות ואז לקחת את האוטובוס של ארבע וחצי שמתחיל את דרכו בקורוני בארבע ועל פי לוח הנסיעות אמור להביא אותי ישירות לתחנה המרכזית הדוחה של אתונה.
ירדתי מהאוטובוס שבו הייתי הלקוח היחיד והלכתי לים. חיכה לי חוף יפהפה וחולי. על כמה קילומטרים שהו משהו כמו 7 תיירים. זה היה תענוג גדול לרבוץ שם. אחר כך' חיפשתי קפה לעבוד מול הים. אבל לא מצאתי אחד, כי העונה לא ממש התחילה. אז התיישבתי על כסא כתר פלסטיק ושולחן במקום מוצל מול מלון איריס. בעל המקום יצא, שאלתי אם אני תופס את המקום ללקוחות. הוא אמר שרק מחר מתחילה העונה אצלם, והזמין אותי להישאר. הוא צבע ותיקן דברים סביבי. תחילת עונת התיירות זו תקופה מרגשת, אחרי חודשים שהמקום מושבת, הכפריים מלאים תקווה ועדיין עם חשק לעבוד. בעל המקום המליץ על מסעדת Hellas הסמוכה. הלכתי לשם, אבל בעלת המסעדה שישבה בחוץ עם חברים הודיעה שהמסעדה תיפתח רק בחמש והפנתה אותי למסעדה שאמורה להיות על הים. מכיוון שבאתי מהים, ידעתי שזה לא נכון. כך היה גם עם מסעדה נוספת.
העובדה שאני לא מוצא מקום לאכול, הגבירה אצלי את הרעב. נטפלתי לאנשים ברחוב ולבעלי עסקים ושאלתי איפה אפשר לאכול כרגע. במאפיה בכביש החוצה את הכפר אמר לי האופה הנאה פשוט לרדת לחוף ולמצוא מסעדה. היות שחזרתי מהחוף הופתעתי שפספסתי את המסעדה. אבל בעל המאפיה התעקש שממש על הים בקצה הרחוב יש מסעדה והוא נראה אמין. כך שחשבתי שאולי לקיתי בעוורון לזמן מה.
אז ירדתי חזרה חפוי ראש לעבר החוף בדרך, עצרו אותי תיירים צרפתים ששמעו את השאלה שלי, ואמרו לי שהמסעדה הטובה באיזור נמצאת על הים, אבל לא מיד למטה, צריך לפנות שמאלה וללכת רבע שעה ואז מגיעים למקום שנקרא הבר הקריבי. אבל הי, זה לא המקום, אל תתקרב לבר הקריבי! מיד אחריו המסעדה הטובה. מילאתי את ההוראות בקפדנות, והגעתי למסעדת מייסטרלי שהיא אכן מוצלחת. הזמנתי את מנת היום הקלאסית – פרחי קישואים ממולאים ב10 אירו. השתזפתי עוד קצת על מיטת שיזוף – אחת ההמצאות הטכנולוגיות המרשימות ביותר – ועליתי על האוטובוס. הסתבר שזה לא אוטובוס ישיר לאתונה. הוא מגיע רק לקלמטה, ואחר כך צריך להזמין אוטובוס נוסף. אז הזמנתי מהר כרטיס באינטרנט מקלמטה לאתונה. נותרו רק שני כרטיסים פנויים, כך שאם הייתי ממתין עד שאגיע לקלמטה כדי להזמין את הכרטיס, הייתי נשאר עוד לילה בפלופונס. שזה לא נורא במיוחד.