פשפשים על אסיד
והפעם "צ'יקי בדרכים" במסע אל שוק יד השניה המטורף באירופה
זהו אחד הנסים של אתונה. שוק אלאונס, אחד משוקי הפשפשים הגדולים בתבל, נקרא כך על שם השכונה שבה הוא נמצא, אף שיש המכנים אותו "שוק מחטטי הזבל" (scavengers, שזה גם אוכלי נבלות) או "שוק הצוענים". השוק הזה מרתק מרוב מקומות החובה לתיירים ביוון, ובוודאי שימושי יותר ומציג את יופי האדם וקשייו האמיתיים הרבה יותר מחורבות או מפסלי שיש צוננים. יש בו די הכול. מגובלנים של פילים עד ברוקולי, מסירים ענקיים עתיקים לייצור ממתקי קרמל, ופסלים אפריקאים ועד חלקי החלפה לשואב אבק, טאבלטים קצת שבורים בצד, סוודרים עם לבבות ופומפיות.
כמעט הכול עולה "אֶנה אֶבְרוֹ" או יורו אחד, כלומר כארבעה ש"ח. לעתים קולטים שאתה תייר ומעלים לחמישה יורו, כדי לסגור על שני יורו. המיקוח הוא חלק מהכיף, אף שהוא לדאבוני קצר יותר וכרוך בפחות ריגוש מזה הנהוג במזרח התיכון. ביקרתי כשש פעמים בשוק, אבל לא היתה פעם שבו הצלחתי להקיף מחצית ממנו. יתכן שיש מגרשי ענק עמוסים במאות דוכנים שחמקו ממני. בפעם הזו, למשל גיליתי מגרש שלא ראיתי אף פעם מבצבץ בקצה מסדרון של דוכני רצפה. קניתי בשוק רהיטים, סכו"ם, אורגנית יאמהה, כדים, רוב בגדיי וכמעט כל הבית שלנו באתונה הגיע מהשוק הזה.
בזמנו, קיבלתי מהוריי וידאו אינסטגרמי על "השוק הסודי" של אתונה ששלח את התייר הישראלי המסכן לשוק התיירותי, המיופייף והיקר במונסטיראקי שבמרכז העיר. אבל השוק הסודי האמיתי הוא זה שבאלאונס. כזה שהתיירים לא פוקדים כמעט וגם מקומיים רבים לא מכירים או שחוששים מהאנרכיה במקום, אף שהיא מתפקדת מאוד.
השוק פועל רק בבקרי שבת וראשון, והזמן הטוב ביותר להגיח פנימה הוא שבת לפנות בוקר, אם רוצים להיות הראשונים שנחשפים לסחורה הטריה. אם אתם רציניים בכוונות הקניה, עדיף להגיע עם עגלת שוק או תיק גב גדול, וללכת לשירותים לפני, כי אין שירותים או בתי קפה באזור.
בדרך כלל ישראלים בחו"ל, נוטים להשוות את ההר ההוא לתבור של גואטמלה, את הרחוב ההוא לשדרות דיזנגוף או סלמה של אדיס אבבה ואת מדריך הנסיעות לשלמה קרעי האוזבקי. אבל בישראל אין מקבילה לשוק אלאונס, בפראיות שלו, בגודל ובגודש שלו, באווירה הפסיכית והצבעונית השורה על הפריטים והנוכחים, וכמובן במחיר. שוק הפשפשים החיפאי הוא כרגע הטוב ביותר בישראל לאחר הדרדרות השוק ביפו שהפך למתחם בילוי, אבל הוא לא מתקרב לאגף פעוט בשוק הזה. ובחיפה כמובן יקר פי כמה. לשוק אלאונס אולי מתאים שם התואר הרווח - מדהים. אף שיתכן שהוא לא מתאים לכולם ודורש מנוחה של כמה שעות אחרי כל ביקור.
כלכלנים ואדריכלים רואים את סוג שווקי הפשפשים הללו כחלק ממערך כלכלת החיטוט. כלכלת החיטוט מתחילה באנשים שזורקים לאשפה חולצה שמישה של בֶּרבֶּרי אחרי שהשמינו, דיסק של רוד סטיוארט, זוג מגני אוזניים או אגרטל שקיבלו לחתונה מחבר לא מרכזי. ביוון מקובל להניח סחורה טובה מחוץ לאשפה. המחטטים, בדרך כלל צוענים ולעתים מהגרים ופליטים בלי אישור עבודה, מוצאים את האוצר באישון לילה, ומוכרים אותו בעצמם או מוצאים מי שימכור בשוק. לעתים, הגבר הוא המחטט ואשתו היא המוכרת. מבחינה אקולוגית, כלכלת החיטוט מעשית הרבה יותר ממחזור, המצריך אנרגיה רבה, לעתים כמו ייצור של מוצר חדש ובסופו עומדים פעמים רבות תאגידי ענק כמו קוקה קולה. בכלכלת החיטוט והווינטג' כל הכסף מגיע לאנשים בתחתית השחוקה של המעמד החברתי ונכנס לכלכלה האמיתית.
בישראל, שרד תקופה מסוימת שוק כזה, כמובן שבמימדים של אחוז או שניים מאחיו היווני, ברחוב נווה שאנן בתל אביב. בשוק נווה שאנן מכרו עד לפני כמה שנים מקומיים ותיקים וותיקות ליד מבקשי מקלט ועוד כל מיני דמויות לא מזוהות. אך המשטרה או העיריה התערבו, והעיפו אותם. בישראל, ניתן להזקיף בניין כעור מאין כמוהו על הים שחוסם לכולם את האור והאוויר, אבל יש רגולציה יעילה ונחושה כשמדובר בעניים שרוצים רק לשרוד. שווקי הוינטג' בתל אביב מפוקחים מאוד, בגבעון או בשוק הפשפשים ביפו, וחסרים את הפראיות והשמחה של שוק הצומח מלמטה.
מדי כמה שנים שוק המחטטים נדחק לשכונה פחות טובה, וכך ב-2015 מצא את עצמו באזור התעשייתי הנטוש של אלאונס, כשברור שזו לא התחנה הסופית. פטרוס, אלבני מטירנה, שנראה כבר די מבוגר. מוכר בשוק ובגרסאותיו הישנות כבר 18 שנה. הוא ואלבנים רבים נסו ליוון בשנות התשעים, בזמן שמשחק פירמידה הביא למלחמת אזרחים שנשתכחה וכתבתי עליה כבר בבלוג הזה. חלקם הפכו לקבלנים, אבל פטרוס נותר במעמד לא ברור, וכך הוא מחטט בפחי זבל בלילות כדי למצוא אוצרות. הוא שואל אותי אם אין בישראל שוק כזה ומתמלא בגאווה כשאני אומר שזה השוק הכי טוב. זו עבודתו השנייה, הממלאת את בקרי שבת וראשון וכמה לילות. בימי חול, הוא עובד בעירייה. כשאני מנסה לברר מה הוא עושה בעירייה, הוא לא ממש עונה.
אני שואל אם ד”ר קוסטה הוא הרופא של השוק והוא עונה "אני המאהב של השוק. המקום הזה יותר תרבותי מכל מוזיאון. לא רק החפצים שמוכרים פה, גם המוכרים והלקוחות שמחפשים ומחפשים".
פטרוס, אלבני עם דובי. צלמת: תמר קצירי
המשעול בין הדוכנים דקיק ועמוס, ואנחנו – אני, המתורגמנית אנטיגונה ותמר שמתפקדת כצלמת ולמעשה הכירה לי את השוק – נעמדים ודי מפריעים לעסקים. אנחנו זוכים לנזיפות מהלקוחות שרוצים להתקדם ולפרצופים לא נעימים מצד המוכרים שאנחנו פוגעים בעסקיהם. אז המדיניות היא שאני קונה סחורה ביורו או שניים ואז שואל שאלות, כדי לאזן את הנזק למכירות. אז אצל פטרוס רכשנו מעין קערת חרס יפה לפירות ובובת עץ קטנה של אדמירל אדום לחיים – שימושית ביותר – ב2 יורו, ובכל זאת אחרי עשר דקות נראה שלפטרוס אובדת הסבלנות כי אנחנו תופסים את חזית הדוכן הלא מבוקש שלו – ואולי צריך להדגיש: אלה לא באמת דוכנים, אלא מפות הפרושות על הקרקע ועליהן מה שאפשר לתאר רק כשמונצעס.
לא אשכח את היום שקונה הפנה את מבטי לערמה של ציורים זעירים, בתוך דוכן שהתמחה בצעצועים שבורים. הם יכלו להיות בכל מוזיאון לאמנות אאוטסיידרית. הרוכש הנבון בחר את העבודות היפות ביותר, אבל הצלחתי לתפוס מיניאטורה אחת של אישה שעירה עם סנטר ענק, ולצערי לא קניתי יותר. כל אחת מהן עלתה יורו.
מקשיבה לשיחה ונדבקת אלינו אישה נחמדה בשם מריה, בשנות השישים לחייה, עם תיק פלסטיק שחור בקדמת גופה. היא מבינה איכשהו שאני עיתונאי – לא שאני מבין לגמרי; ופותחת איתנו בשיחה באנגלית סבירה. בהתחלה חשבתי שהיא לקוחה, אבל היא סוחרת בחשאי. כשאני תוהה מה מרכולתה, היא אומרת בגאווה "אני עבריינית.". מסתבר שמריה מוכרת חפיסות סיגריות מוברחות ללא מכס. המשטרה כבר תפסו אותה פעם ונתנו לה קנס של 5000 יורו. אבל היא לא מתייאשת. "אני יווניה. תראה את האפריקאים פה, הם קונים פה ביורו ומוכרים במחיר גבוה פי כמה בשוק במרכז. יש פה אלבנים, בולגרים, צוענים והמון פקיסטנים."
-לא ראיתי פקיסטנים.
"חקלאי אומר שהוא מביא עשרה פקיסטנים לעבוד אצלו בחקלאות והם משקרים ובסוף מוכרים פה. מול הבית שלי גרים פקיסטנים. אין פה בשוק כמעט מוכרים יוונים. יוונים שואלים אותי אם אני יווניה, כי זה כל כך נדיר פה."
-מה עשית לפני שמכרת סיגריות בלי מכס?
"הייתי עקרת בית. האקס שלי היה קצין במשטרה. גרתי גם בגרמניה. אני מדברת גרמנית שוטף. הילדה שלי דוקטור בשבדיה."
-ואיך הביזנס?
"כאן גרוע מאוד. אני גם לא יכולה למכור בגלוי את הסחורה. אבל הלקוחות רואים אותי עוברת, מכירים את הפרצוף שלי ומבקשים סיגריות. אני פושעת. וגם לא יכולה להפסיק עכשיו, כי אני צריכה להחזיר את הקנס של ה5000 יורו. להיות פושעת זה הכי טוב, אבל אין כסף כמעט בעבודה והכול עולה הרבה. עכשיו הייתי בבדיקת ריאות ולקחו ממני 20 יורו.".
-לא רוצה להרוס לך את הפרנסה, אבל את חייבת להפסיק לעשן.
"אני כל פעם מפסיקה לעשן וחוזרת. פעם היתה ביוון בריאות ציבורית והיה טוב, היום רק בריאות פרטית. כי יש תורים ארוכים. כל הרופאים עזבו לחו"ל או הפכו לפרטיים כי פה הם מקבלים מהמדינה רק 2000 יורו לחודש. אז מי שאין לו כסף מת."
זה יום קפוא. משהו כמו 7 מעלות ושמיים אפורים. אני חושש שיירד גשם ויחריב לחבריי החדשים את הסחורה. השוק מופעל על ידי כמה איגודי מחטטי זבל, שהוותיק ביניהם, "איגוד המחטטים הרמס" הוקם ב1982. האיגודים ניהלו מגעים עם העיריה למצוא גג בחורף, אבל נראה שזה לא הבשיל לגבי רוב השוק, לבד מאיזור מקורה יחיד. בינתיים, הבסטיונרים מדליקים מדורות קטנות בפחים מחתיכות עץ כדי לחמם את העצמות. לצד הדוכנים של המחטטים, יש גם דוכנים ממוסדים יותר. בתוך הבלגן מסתתר דוכן של אמנות יוונית מקורית, הדפסים וכו' של אמנים כנראה ידועים, עם מחירים כמו 200 יורו לכמה עבודות יפות. אבל לא אשכח את היום שקונה הפנה את מבטי לערמה של ציורים זעירים, בתוך דוכן שהתמכה בצעצועים שבורים ודיסקים, חלקם קשקושים על קריקטורות מהעיתון שיכלו להיות בכל מוזיאון לאמנות אאוטסיידרית. הרוכש הנבון בחר את העבודות היפות ביותר, אבל הצלחתי לתפוס מיניאטורה אחת של אישה שעירה עם סנטר ענק, ולצערי לא קניתי יותר. כל אחת מהן עלתה כמובן יורו.
לצד הדוכנים, השוק מנוקד בכמה חמארות, שהן חוויה בפני עצמה. לא תמיד זה פשוט, יש מוזיקה חזקה והמוכרים והסוחרים לעתים רוקדים שיכורים או נראים מדוכאים. לעתים המוזיקה חזקה עד בלתי נסבלת. גם האוכל קצת מוגזם לשעות הבוקר: בעיקר שיפודי חזיר ב8 ₪ ל"קלאמקי", קבבים או עופות על האש, בתוך פיתת סופלקי או לא, וכמובן ראקי. שמנו נפשנו בכפינו ואכלנו שיפודים של 11 בבוקר, שמוגשים עם כמה פיסות לחם. למרות התחושה המפוקפקת, מעולם לא קיבלתי כאב בטן במקומות האלה וזה די טעים.
השותף בחמארה האהובה עלי, שהגיע מצפון מקדוניה (המדינה שבעבר נקראה "הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה"), מספר שהוא עובד כבר 17 שנה, ו"שכולם בשוק הזה מיעוטים".
אלאונס, נמצא באיזור הספר של העיר, שבו גרים הרבה רומאני, מה שכונה בשם הפחות פי.סי צוענים, אבל בעתיד מתכננים "לפתח" אותו, הביטוי הפי.סי להרס וחורבן של תרבות. יפתחו בו בין השאר את התחנה המרכזית לאוטובוסים של אתונה וקניון, אף שיש כאלה שמאמינים שהבניינים לא ייפתחו לעולם בקצב היווני. ככל הנראה, הפיכת איזור הספר הזה לחלק אינטגרלי של אתונה תוביל לכך שהשוק יאלץ לנדוד שוב ובטח יעיפו את הרומאני, שנראה כי חלקם גרים במשאיות באיזור לפחות לימי השוק. "ראש העיר צריך למצוא מקום לשוק. אם לא, הסוחרים ימצאו בעצמם", מאיים השותף בחמארה.
אנטיגונה המתרגמת מספרת שכל הזמן מתנהלות בדיחות בין המוכרים, הקונים ואנשי החמארה. כשמגיע מישהו כדי לנהל רישום של המקומות, אולי מטעם בעלי השטח, האיגוד או העיריה, ושואל אם יש שאלות. המוכר אומר לו "אני יווני. אם אני רוצה אישה שניה, אני צריך להיות מוסלמי?". זו כנראה הלצה שקשורה לכך שהשותף שלו מוסלמי. הרשם אומר "יש לי דת בשבילך". אנטיגונה אומרת שאת רוב הבדיחות פשוט לא ניתן לתרגם מהשפה היוונית ומהמנטליות היוונית לאנגלית והן מאבדות את עוקצן. מנהל החמארה, אולי כבר שיכור לפני 12 בצהריים, חושף את צלב הענק הענק על חזהו ומכריז בגאווה שזה צלב של בישוף.
על כסא בחמארה ממוסדת יותר באותו מגרש דוכנים מופלא אני פוגש את מרקלוס, אחד הלקוחות הקבועים וההדורים בשוק, כבן שישים. הוא יהודי מצד אמו ואביו הוא מכרתים. מרקלוס מספר שהגיע לשוק לפני כמה שנים, כשליווה את בתו דפני, במאית שהתעניינה באיגוד מחטטי הזבל. הוא אספן לפי נושא. הנושא שלו הוא ציורים בצבעי מים שקשורים לים. יש לו 200 ציורים כאלה. אני שואל אם הוא היה ימאי, והוא מספר שהיה עורך דין בלונדון. "לקחתי את הכסף והלכתי". מאז הפך למעצב נוף, וכיום עוסק בגידול אורגני פנים ביתי.
מגיע אלינו חבר שלו קוסטה, המכונה "הדוקטור", כי בימים כתיקונם הוא רופא גרנטולוג, כלומר חוקר זקנה. אני שואל אם הוא הדוקטור של השוק והוא עונה "אני המאהב של השוק". אין שבוע שקוסטה לא פוקד את השוק. "המקום הזה יותר תרבותי מכל מוזיאון. לא רק החפצים שמוכרים פה, גם המוכרים והלקוחות שמחפשים ומחפשים".
קוסטה הוא לקוח אבל לא אספן. הוא נהנה לקנות, אבל כמעט תמיד מעניק במתנה את מה שהוא קונה. והוא אכן נותן לתמר קלף מכוער מעין כמוהו שרכש. "אני נהנה לתת לחברים מתנות. פעם קניתי פה מערכת סלון ענקית ב100 יורו. ההובלה שלה היתה עולה לי בעצמה סכום כזה. אז שלחתי לכל החברים שלי הודעה ושאלתי מי רוצה. בסוף מישהו הסכים. האמת שהבחור שקיבל אותה היה עיוור. ככה שלא ברור כמה היתה מוצלחת. אני מגיע לשוק הזה מגיל שנתיים, כבר 60 שנה. אני גר במוניסטרקי. אבל השוק שם משעמם ומונוטוני. אי אפשר להשוות. פה הרבה יותר צבעוני, עם כל מה שהמוכרים משיגים או מפלחים".
דפני, בתו הבמאית של מרקלוס, גם היא מגיעה מדי שבוע: "השוק הזה הוא אושר. זה כמו מסע חיפוש אוצר. האנשים פה צוחקים זה על זה אבל תמיד אדיבים. אף פעם לא נתקלתי בבעיה בשוק. השוק מושלם לאנשים כמוני שלא אוהבים לקנות זארה או אייץ'.אנד אם. אפשר לתת לדברים חיים חדשים בלי להוציא הרבה כסף וזו בשבילי דרך לפגוש אנשים ולטייל בעיר."
שוק אלאונס מורכב מכמה אזורים, שמורכבים גם ממעמדות שונים של סוחרים. יש איזור אחד במבנה פח מקורה בגודל כמה דונם שבו מצטופפים דוכנים רשמיים יותר, שהמוכרים משלמים כ20 יורו או 80 ש"ח על התענוג להיות מוגנים מהגשם, הרוח והשמש. יש כמה איזורים ענקיים פתוחים שבעלי דוכן משלמים בו 4 יורו, ויש את אלה ששמים בחינם את הדוכן על הכביש הראשי של השוק ומקווים לטוב. בסוף יום השוק, מוכרים רבים מתעצלים לסחוב את הסחורה. יצא שרצינו לקנות מפת שולחן אדומה, אבל המוכרת השכנה אמרה שפשוט ניקח, כי המוכרת התייאשה והלכה.
כדי להאבק בקור אנחנו נכנסים לחלק המקורה של השוק. הוא לעתים יקר יותר ויש בו דוכנים אמיתיים יותר, חלקם ממש מקצועיים וממוסדים, למשל דוכנים שמוכרים רק שעונים או רק נעליים, אך עדיין לא מעט מוכרים את הבלילה המוזרה של אזמלים ובובות פאואר ריינג'רס. אני מודד ז'קט עור יפה מאוד ב20 יורו, אבל רגיל כבר למצוא מעילים מושלמים ב3 יורו. כך שגם אם אתמקח ואוריד ל12 יורו, זה יהיה מעל המחיר שהורגלתי אליו. כמבקר קבוע בשוק קשה לי כבר לרכוש בגדים במעל 30 ₪. אני בינתיים משוחח עם המוכר החביב, שמספר שהוא 20 שנה ביוון ועשר שנים בשוק. במקביל, יש לו מתפרה קטנה לבגדי נשים.
הוא מספר שהעסקים בשוק לא משהו ולפעמים הוא לא מצליח להחזיר את עלות הדוכן, 20 יורו. כשהוא מבין שאנחנו ישראלים, הוא מספר בעצב שהוא מחלב שבסוריה. אני מנסה לדבר איתו בערבית משובשת ולהגיד שאנחנו שכנים. אני מנסה ללחוץ ידיים, והוא לוחץ אותן בהיסוס ובקרירות. הוא כועס למשך דקה שתיים על ההרוגים במלחמות האחרונות ועל הכיבוש החדש בסוריה ומאשים את ישראל בקשר לאל קעידה: "אתם מנצלים את הכוח כדי לפגוע בחלשים. זה לא בסדר". אבל למזלנו הוא בעל רוח טובה ומהר מאוד שב להתבדח. מספר שיש לו ילד בן 24 ו"אני בן 25 בעצמי". חוזר לפוליטיקה, מאשים את אמריקה "אם אין מלחמה, לא ימכרו פצצות" ואומר, "אין מה לעשות, כדי להשיג אוכל צריך לפעמים להתכופף" ושוב מסיים בחיוך ואז בלחיצת ידיים חמה.
באותו טור דוכנים, אני פוגש את כריסטוס מפיראוס, הוא מסתובב עם פנס באופן מוזר, אף שהתאורה סבירה. כריסטוס טיפוס ספציפי מאוד וממוקד באיסוף מיניאטורות של אופנועים, יש בחיקו כבר 250 פריטים. בשבת הוא רכש שניים, ביום א' האחרון, שבו הגענו, עדיין לא מצא כלום. כריסטוס מספר שהחל לאסוף מיניאטורות אופנועים בילדות, עוד לפני שהיה בעל אופנוע. הוא אומר שהמוכרים לא מבינים כל כך מה יש להם ביד, אם מצאו בפח או גנבו ממישהו. כך שלא קנה אף פעם מיניאטורה ביותר מ8 יורו. הוא מסביר שהוא הולך עם פנס כי הוא מגיע בשש כדי לראות את המוצרים הכי טובים.
אנחנו יוצאים שוב לכפור, היוצא דופן באתונה גם בחורף, אל אזוריו הפרועים יותר של השוק ואני פוגש את מריה, שהיא רומאני או מה שקוראים לא בפי.סי צועניה. מריה נמצאת באזורים על מדרכת הרחוב הראשי שלא משלמים בהם על דוכן. היא מוכרת מקדחה, דיסקוסים, מחבט טניס בודד, ראשי מטאטא, בטריות ושלטים רחוקים מפוקפקים למכשירי וידאו.
קהל נקבץ מול מוכר כלי נגינה. לצידם הוא מוכר גם מספר תרוודים, מוט סלפי, דובי מרוט ושני פוחלצי ציפורים די מרשימים. אבל ניקוס נלהב מאוד מהמנדולינה וקובע שהיא יוצרה על ידי יצרן נודע. המחיר שלה 150 יורו וניקוס לוחש לי שהמוכר יסגור גם ב130 יורו. אני חושד שניקוס שתול
בלעדי השוק איש לא היה הולך על המדרכה באזור התעשייתי בסוף שבוע. בכל זאת, היא מספרת שמעת לעת המשטרה מגיעה ומגרשת אותה ואת חבריה. "הם רוצים שהרחוב יהיה ריק, בסוף יגרשו את כולם". אך היא מדגישה שהמשטרה לא נוהגת באלימות. אנשי השמאל ביוון מבקרים באופן מסורתי את המשטרה שלהם, אבל מרשים שהרשויות נותנות לפלא כזה בכלל לשרוד ולא מנסות לפקח. בישראל, שבה יש לכולם נטייה לפעלתנות יתר, היו מציקים לשוק. במיוחד כשהמוכרים הם מיעוטים, ולא ברור כמה מקור כל הסחורות חוקי.
בעלה של מריה לא אוהב שהיא משוחחת עם אנשים ולא עובדת, ומגביר את המוזיקה, כדי להפריע לנו לדבר ושהיא תתמקד במכירות, אף שפתחנו את השיחה ברכישת אגרטל חרס ביורו. הילדה שלה בצד, נראית כבת 9, מוכרת בין השאר שום. מריה מספרת שהמכירה בשוק היא העבודה החורפית שלה. בעונת התיירות היא עובדת בתיירות. אנטיגונה מסבירה לי שאם לאורך עשורים, צעירי יוון עסקו בקיץ בעבודות תיירות בתנאי ניצול לעתים, היום הצעירים פחות ופחות בעניין. את מקומם כמנקי חדרים וכשוטפי כלים במלונות האיים ממלאים הרומאני.
אני שואל איזו עבודה היא מעדיפה, בשוק או בתיירות, מריה אומרת שהיא יותר אוהבת לעבוד במלונות. "זה חוקי ומעסיקים את כל המשפחה". כשאני שואל למה היא ברחוב, היא אומרת שהיתה מעדיפה להיכנס לחצרות המסודרות יותר, אבל אין כבר מקום, הכול תפוס. היא מספרת שכרומאני (צועניה) היא מרגישה מופלית, כשהבעיה המרכזית היא דיור. "אני נוצריה ואזרחית יוונית ובכל זאת אני אזרחית סוג ג'".
ביוון חיים בין 110000 ל350000 רומאני, שמכונים ציגאנוי או גיפטוי, ביטוי שנתפס גם ככינוי גנאי המקביל לג'יפסי. למעשה מדובר בשני מעמדות של רומאני. הציגאנוי נחשבים למי שעברו תהליך התייוונות, כלומר גרים בדירה, שייכים לכנסייה הנוצרית-אורתודוכסית ומדברים בעיקר יוונית, כשהגיפטוי מדברים בעיקר באחת משפות הרומאני, לבושים בגדים מסורתיים בסטיילינג של להקת "כמו צועני" וחיים בשולי הערים, לעתים במחנות אוהלים שלא מחוברים לחשמל או לביוב. לדברי אנטיגונה, הגיפטוי חוששים להכנס למרכזי הערים, גם כדי להימנע מביטויי גזענות. המצב החברתי הקשה שלהם וההפרדה הגזעית שהם סובלים ממנה, מובילים לכך שילדים רבים לא מגיעים למערכת החינוך ושואבת רבים באופן טבעי לפשע, כי אפשרויות ההכנסה וההשכלה מוגבלות.
במלחמת העצמאות היוונית היה תפקיד מרכזי לרומאני, אף שהוא לא הוכר ביוון. במלחמת העולם השניה, אספו את הצוענים להיטבח באושוויץ יחד עם היהודים, אך ב1943, התערב הארכיבישוף דמסקינוס וראש הממשלה ונעצרו המשלוחים בשטחים שנשלטו על ידי היוונים וההשמדה התקיימה רק לרומאני היווניים בשטחי הכיבוש הגרמנים הישירים. אין אמדן ברור כמה רומאני יוונים נרצחו אבל גורלם היה טוב יותר משל היהודים, שהנאצים רצחו 60 אלף מתוך קהילה של 80 אלף. רק ב1955 הרומאני קיבלו אזרחות יוונית. ועד היום חלק מהאמנות הבינלאומיות על מיעוטים לא חלות על בני הרומה (הצוענים). כמו היהודים, עלילות הדם על הרומה מחשיבות אותם כחוטפי ילדים. בפרשיה שסוקרה בעיתונות היוונית הואשם ואז זוכה לאחרונה זוג רומאני שנחשד בחטיפת ילדה. זו היתה מכה נוספת לעלילת הדם הזו. רק ב2018 צוין לראשונה ביוון יום השואה של הרומה שחל ביוון ב2 באוגוסט, היום ב1944 שבו הושמדו אחרוני הרומה באושוויץ-בירקנאו.
אנחנו עושים עוד סיבוב. קהל נקבץ מול מוכר כלי נגינה. למעשה מול גבר בשם ניקוס שנעצר מול המוכר ומתלהב ממנדולינה מסוימת. כדאי לציין שמוכר כלי הנגינה אינו מסתפק בכלים – סאנטוּר, גיטרות חשמליות וקלאסיות וכאמור המנדולינה הנידונה – הוא מוכר גם תקליטים ודיסקים, נגיד של אלוויס או של כוכב הזמר הצועני מנוליס אנגלופוליס שעשה שערורייה בזמנו כשהתחתן עם יוונייה. ולצידם גם מספר תרוודים, מוט סלפי, דובי מרוט ושני פוחלצי ציפורים די מרשימים. אבל ניקוס נלהב מאוד מהמנדולינה וקובע שהיא יוצרה על ידי מוג'ינו, שהוא מסתבר מספר אחד ביצרני המנדולינות. המחיר שלה 150 יורו וניקוס לוחש לי שהמוכר יסגור גם ב130 יורו ושזה אורגינל ומחיר מצוין. אני חושד שניקוס שתול של המוכר, אבל יתכן שהוא סתם מעריץ להוט של מנדולינות וגם חובב לחישות שהוא מפנה בלי הפסק לי, למתורגמנית ולעוד עוברי אורח.
המוכר מתגלה כעירקי. בהתחלה הוא מרגיש קצת חיכוך עם זה שאני ישראלי ומזכיר את הסלב סדאם חוסיין, בסוף הוא מסתפק בכך שהוא מפגין בפניי את מוצאו כבגדדי גאה, שכבר שנים גר באתונה.
ניקוס שוב לוחש לי. הוא מספר שהיה קצין במשטרה וכופה עלי לצלם תעודת שוטר עתיקה שהוא מושיט בגאווה. בסוף מתברר שהוא לא היה ממש שוטר, אלא חבר בלהקת המשטרה והוא מתחיל לשיר לי "הבה נגילה" בשיבוש מילים מסוים. אני בולם אותו בשלב מסוים ב'עורו אחים'. הוא לוקח את המנדולינה החורקת והלא מכוונת במיוחד, ופורט בה קצת להנאת חלק מהעוברים והשבים ולחוסר ההנאה של התור שמצטבר.
הלקוחות הצובאים על השוק מתחלקים לסוחרים, שבאים לקנות ולמכור הלאה, לאנשים כמוני שקונים דברים משונים לבית, ולהרבה אנשים שאוספים בתוך נושא ספציפי. ניקוס אמנם חובב מנדולינות אבל מתעניין בעיקר בשעונים. הוא מגיע בלי תיק אבל שולף מכיסים שונים בג'קט שעוני זהב שרכש ולוחש לי את המחירים שלהם.
מוכר כלי הנגינה מספר שהוא קתולי, וחושף קעקועים של קדושים המשורטטים על כל גופו. הוא מספר שיש לו שבעה ילדים שוטרים בקליפורניה. זה לא נשמע אמין במיוחד, אבל אני מהנהן. אחר כך אנטיגונה מסבירה שאנשים במעמדים הפגיעים ביוון נוטים להתהדר בקשרים עם משטרה, כדי שלא יציקו להם. למעשה, בפעמים שהייתי בשוק לא ראיתי שוטר אחד. גם אין תחושה כל כך של פשע מתקרב או כייסות בשוק הזה, בניגוד לדימוי על מיעוטים וצוענים. אתונה היא עיר בטוחה יחסית והשוק שומר על לקוחותיו.
בינתיים המוכר העירקי מתאהב במתורגמנית אנטיגונה ומעניק לה מתנה, אולי רומנטית, אבל מאוד לא שימושית – שני מחזיקי עטים בצורת אטב. מעולם אף אחד לא השיג בחורה או בחור בזכות מחזיקי עט בצורת אטב, אבל בשוק אלאונס שווה לנסות.
מיקום שוק אלאונס: בסביבות Agias Annis 30, Egaleo 182 33 או פה. לא לבעלי לב חלש.
English version to this article
תודה לקהילת הקוראים והקוראות שתמכו בי על ידי רכישת מנוי חודשי או שנתי. ריגשתם! אודה על כל מנוי, וניתן גם להירשם בלי תשלום כדי לקבל לדואר החשמלי כתבות עתידיות יפות.
English version to this article