אגדת מאירי
ישנתי היטב בלילה ההוא לרחש הגלים של סיני. בערך בחצות, שמעתי מישהו צווח שיבוש של שמי, “ציקו, ציקו” מחוץ לחוּשה שלי. דברים שכתבתי להקדמת הספר "אגדת כפר" מאת בוסקו, על הסיפור הלא יאמן מאחוריו
לרוב, הקדמות ספרים משמשות כמקום לחתומים עליהן להלל את עצמם, ממש הזדמנות לטפוח בביישנות על שכמם הם. כאן המקרה הפוך. אין לי במה להתגאות, אלא רק להכות על חטא.
ככל שספר זה יכול אולי להחכים או אפילו לשעשע את הקורא, הרי שמאחורי ההוצאה שלו לאור בעברית עומד סיפור עגום.
באוקטובר 2017 יצאתי להירגע ברצועת החוף בִּיר סְוֶויר בסיני. היומיים הראשונים היו נעימים ושקטים. הצלחתי להשתלט על שנורקל לא מקולקל כל כך, ושחיתי מדי יום. התעוררתי לזריחות, קראתי ספר ואכלתי כמויות מסחריות של טחינה.
מאירי ישב מולי עם ספר שירה שעל הכריכה שלו כתוב השם שלי, והימהם שורות מתוכו במבטא סלאבי. ואז תהה בקול האם משוררים הם לא למעשה — “הכי בלי לפגוע חס וחלילה” — חבורת עצלנים חסרי כשרון
גן העדן נגמר בבת אחת. שלושה ימים לאחר שהגעתי לחוף, בצהרי יום שישי, נחת בחוּשה לידי בחור ממושקף בשנות הארבעים לחייו, שנראה כמי שהחליט להחריב לכל המבקרים את השלווה. האיש, שהציג את עצמו כמאירי, היה גבר צנום עם שיער מבויש, גילוח מרושל, סיכה שהחזיקה כיפה סרוגה כחולה כהה וגשר שקוף ליישור שיניים, כמו אלה שאפשר למצוא רק בפיות של בני עשרה. כבר בשעה הראשונה, הוא העליב את אחת הנופשות, כשאמר לה שתעשה מה שהיא מרגישה, אבל בית שחי מגולח הוא פשוט הרבה יותר אסתטי. אחר כך הרצה לעובדים הבדואים על היתרונות של היהדות על האסלאם. ולא הצליח לעכל את ארוחת הצהריים בלי להשמיע אלבום שלם של עידן רייכל במערכת שמע בצורת דובי, שמהבטן שלו הבזיקו אורות צבעוניים בקצב המוזיקה.
אחרי ששאר הנופשים פשוט התרחקו, הפכתי יעד למרץ שלו. הוא ראה שאני קורא ספר, וזה היה תירוץ לציין שורה ארוכה של שמות סופרים ולברר אם קראתי את היצירות שלהם. הוא התחיל בבורחס, אבל הרשימה התארכה. רובם היו מאמריקה הלטינית ומעולם לא תורגמו. יכול להיות שאת חלק מהשמות בדה כדי להביך אותי. בהתחלה הינהנתי מדי פעם. לבסוף, עצמתי את העיניים כאילו נרדמתי או התעלפתי.
אבל בגלל שלא ממש גירשתי אותו, מאירי עדיין ראה בי את החבר הטוב שלו בחצי האי. הוא שאף מבאנג עם עשב מקומי, ואז הודה שזו פעם ראשונה שלו בסיני, ושאל בהתרגשות איך משיגים פה סקס.
אני לא טיפוס מתעמת. אמרתי שאני עייף כי קמתי לזריחה, והלכתי לחוּשה שלי לקרוא.
בגלל הכיפה, קיוויתי שעם כניסת השבת האיש יוריד הילוך. זה לא קרה. גם לבדואים הסבלניים ביותר, לא היה כוח אל הקֶרֶץ, במיוחד, כי הוא היה קמצן וניהל רישום מקביל של מה שאכל ושתה. “אותי לא יסדרו הבני דודים,” הוא לחש לי.
עשיתי טעות והשארתי ספרים שפרסמתי וגיליון של כתב העת שערכתי אז על מדף הספרים הרזה, כמו שאר הכותבים הזוטרים שמבקרים בחוף הזה, מעורבבים בין רבי־מכר בכמה שפות ששכחו מטיילים. זה חרץ את הגורל שלי.
מאירי ישב מולי עם ספר שירה שעל הכריכה שלו כתוב השם שלי, והימהם שורות מתוכו במבטא שנשמע סלאבי, למרות שהתיימר להיות ממוצא ארגנטינאי. ואז תהה בקול האם משוררים הם לא למעשה — “הכי בלי לפגוע חס וחלילה” — אנשים שאין להם כישרון לכתוב רומן, חבורת עצלנים. חייכתי בהבנה שלא חפה מבוז טהור, ובסוף ביקשתי בתקיפות שקט, כי אני מנסה לקרוא.
העובדה שמאירי הצליח כנראה לאתר את הכתובת שלי הבעיתה אותי. הרגשתי נצור על ידי אותו מורה לאלקטרוניקה, כמו יושבי ניצנים מול האויב המצרי. חיפשתי שוב את כתב היד המזופת, לשווא
רק אז מאירי הבין שהוא מפריע. הוא ביקש פעמיים סליחה, ועזב. כשנסוג בצעדי דידוי נעלבים לכיוון המטבח, ממלמל לעצמו, הסתכלתי באחורי בגד הים המכוער שלו, שהיה הדוק ומלוכסן אל גופו החיוור והמנומש.
למחרת, התיישב שוב לידי בזוּלה על הים. הפעם שתק במשך שעה שלמה, כשלצדו לוח שש־בש, והביט בי קורא. הוא ציפה שאדבר, או אשחק איתו. חשבתי שאולי ההתנהגות שלי בפגישה הקודמת היתה מעליבה, ואחרי דממה ארוכה שאלתי מה הוא עושה בחיים. הימרתי שהוא מורה לאלקטרוניקה או מתקן מחשבים מובטל. הוא קירב בתנועה איטית את פיית הבאנג אל השפתיים, שאף בעוצמה את העשן כשהוא מכווץ את עיניו למטבע אגורה — אולי כדי ליצור דרמה — ואז ענה: “אני אדם כותב.”
לא ציפיתי לזה. בלי שאשאל, המשיך וסיפר שלא רק סיים רומן, אלא גם תירגם ספר “מדהים לאללה” מספרדית. הימהמתי, מפחד שיציע לי “רק להציץ” במה שכתב כדי שאומר לו את דעתי, ונצמדתי לספר שקראתי. אבל זה היה מאוחר מדי.
בדרך כלל מטיילים לסיני לוקחים תיק גב מהוה וקל. מאירי סחב שתי מזוודות פלסטיק עם גלגלים שעליהן תמונות של הביג בן, כאילו המריא בחורף לעשרה ימים לאירופה הקלאסית. קרה כל מה שפחדתי ממנו: הוא דהר לחוּשה שלו, כמעט נתקע בשולחן ביליארד שומם, וחזר עם שתי שקיות של פירמת צילום המסמכים “גלסי” — האחת שמנה שטען כי נמצא בה כתב היד של רומן היסטורי שכתב על השואה — מוחי לא קלט את שמו — ובשנייה, הספר שתירגם, שמתאר “מה שקרה לאיזה סַפָּר של מחנה פרשים, שהלך עם הבת שלו לכפר במדבר ואז הביא קוף”. מרוב התרגשות, הוא הניח את השקיות על לוח השש־בש שהפך לבליסטרה, ככה שחיילי השש־בש עפו באוויר ושקעו בחול המצרי הרך.
מאירי סיפר שלפני שנה, אחרי שנים של עבודה, החליט לשלוח את הרומן ואת הספר המתורגם להוצאה לאור. הוא התגאה שכדי להגיע להוצאה החזקה ביותר והמובילה, בחר את זו שהופיעה ראשונה במנוע החיפוש. הוא חגג את הוצאת הספר עם חברים מימי “העתודה” בארוחה במסעדת קפה קפה, כי הניח ששני הספרים יגיעו לחנויות במהרה. אבל לצערו הרב, מעולם לא זכה לתשובה כלשהי מהוצאת הספרים. האכזבה גרמה לו להודיע לחבריו שהוא לא מעוניין בשום קשר עם הוצאות הספרים הישראליות כי “היום מוציאים רק ספרים על הנכבה”.
שאלתי איזה ספרים יצאו על הנכבה, והוא אמר, “כל הספרים על הנכבה והקשר בין הסכמי אוסלו למגדר וטרנסים.” אמרתי לו שסירוב אחד לא אומר כלום, הוא שאף מהבאנג ובזמן שנחנק, רטן, “עזוב, משחק מכור.”
ואז מאירי שינה את הגישה והתחנן שרק אציץ בספר ואומר מה דעתי, אבל באמת. הייתי בחופשה בסיני. לא רציתי לעבוד. עניתי שיעביר לי את הקבצים עוד שבוע באימייל. הוא טען שזהו למעשה העותק העדכני היחיד, כך שלא יוכל לשלוח לי דואר אלקטרוני.
ככל שסירבתי, מאירי הפך ליותר תובעני. הוא הודה בעצב כי הוא, למעשה, מורה לאלקטרוניקה לכיתות י”ד בתיכון ממלכתי־דתי בפתח תקווה, ושהוא חייב לחזור לישראל מחר בערב, כדי להספיק לבחינת המגן. מבחינתו, שרק אקרא כמה עמודים, אפילו פה לידו, ואגיד אם זה שווה משהו — הגיהינום של עורך הוא אדם שדורש שתקרא לידו טקסט שכתב.
התעקשתי לקרוא רק אחרי החופשה. הוא הביט בי בטינה ואמר שהוא לא מוכן בשום אופן לתת לי את הספרים. “אתה כמו כולם, אבל יום אחד אולי תבין,” הוא אמר כנביא זעם, והלך בכעס. נשמתי לרווחה.
ישנתי היטב בלילה ההוא לרחש הגלים. בערך בחצות, שמעתי מתוך שינה מישהו צווח שיבוש של שמי, “ציקו, ציקו, ציקו,” מחוץ לחוּשה שלי.
זה היה מאירי. הנופשים הישנים השמיעו פיהוקי מחאה. לא הגבתי. קיוויתי שיסתלק, אבל הוא לא הרפה והמשיך ב”ציקו”. אחרי כמה דקות יצאתי בתחתונים. הוא עמד שם, עם חלוק מגבת נשי שגנב ממלון רימונים טאואר כרוך על הגוף, והתחנן שוב שרק אציץ במה שכתב. הוא החזיק בידיו בביישנות את השקיות עם כתבי היד. הייתי מנומנם ואמרתי שאני לא נוגע בספרי שואה. בחוסר חשק, מצאתי את עצמי לוקח את השקית עם הספר המתורגם.
אחרי שהוא הלך, בחנתי לאור הירח את כתב היד. השם “אגדת כפר” בעמוד הראשון נראה לי כקיטש יומרני זול, בדיוק מהזן שיכולתי להניח שיבחר מורה לאלקטרוניקה שהחליט שהוא יכול להתעשר מספרות. השנים שלי כעורך כבר לימדו אותי להקיש על פי האופי והמראה של הכותב את כישרונו או חוסר כישרונו.
ידעתי שנפלתי בפח. כמו כל מי שטוען שהוא רוצה ביקורת “אבל באמת”, היה לי ברור שמאירי דורש שאשבח אותו. מצד שני, עכשיו לא אוכל לברוח מהקריאה. מדובר בעלוקה, הוא יציק מדי שעה וישאל אם הצצתי כבר. הגרפומן האיום הזה יכול להחריב לי את החופשה. נשאר לי פתרון אחד ויחיד: מנוסה.
קמתי לפנות בוקר, מרוצה לשמוע נחירות קטועות מהחוּשה לידי. הערתי בדממה את הטבח הסודני, שישן מתחת לכילה שבנה במטבח, ושילמתי את החוב שלי. זמן קצר אחרי זה, עוד לפני שהנופשים התעוררו, ישבתי במונית של חמדאן (מומלץ דף הפייסבוק אוהבי סיני) לראס א־שטן, רצועת חוף עשרים דקות דרומה, ונשארתי שם עוד שלושה ימים בשלווה ובנחת.
כמה ימים אחרי שחזרתי לישראל, החלטתי לקיים את ההבטחה ולקרוא את “אגדת כפר”. כבר לפני שפתחתי את כתב היד הנחתי שהוא יהיה מחריד ושבכל זאת חוות הדעת שלי תהיה “מקסים מקסים מקסים” או “אדיר אדיר אדיר”. אלא שהספר לא נמצא במגירת המחברות או בתרמיל. במהרה, שקעתי בחובה אחרת שלי, תמלול ריאיון עם מיקרוביולוגית מראשון לציון שהחליטה ללכת הפוך את כל מדינת ישראל, כדי להביא את השלום. כתב היד וכל הסיפור נשכחו ממני.
אבל לא לגמרי. בינואר 2019, השתתפתי בפסטיבל “שירה במדבר” במדרשת שדה בוקר עם עורכי כתבי עת צִדיים נוספים. המנחה הבלתי נסבל של הפאנל, אחיין של סופר נודע, ביקש לשמוע על קשייו של העורך הספרותי. מצאתי את עצמי מספר איך נאלצתי לברוח מחוף בסיני כדי לחמוק מלתת חוות דעת על טקסט מביך של גרפומן עם גשר בשיניים. תיארתי סצנת מרדף על החוף וסיפרתי שהסתתרתי מאחורי עמדת הסיגריות בדיוטי פרי של מסוף הגבול המצרי כדי לא להיתקל בו. קצת הגזמתי כדי לתבל את עלילת המקרה עד שהקהל המנומנם החל לגחך, לפחות אלה שאינם שייכים למחנות הספרותיים שהתחרו בחבורה שלי.
והיה עוד מקרה וחצי, שאם אני רוצה להתוודות, לא אוכל להעלים פרט מהקורא בווידוי זה. זה קרה ביום א’, 5 במאי 2019, בשעה המוזרה 17:44. תוך כדי ביקור בשבעה של בוסית לשעבר (לצורכי חנופה), קיבלתי אימייל מלירון ס’, מפיקה בכירה ב”הארץ”, העיתון שבו עבדתי אז. היא סיפרה שאחד בשם מאירי הגיע לעיתון, ודורש את מספר הטלפון שלי. ביקשתי שתיקח את הפרטים שלו ותבטיח שאחזור אליו.
ביום המחרת, בשעה שמונה וחצי בבוקר בערך, התעוררתי מדפיקה זועמת על דלת הבית שלי אז, בשדרות ח”ן 21 א’, ואחריה השתרר שקט. איש לא מבקר אותי במפתיע. כך שזה ככל הנראה היה מאירי, שהשיג את הכתובת שלי איכשהו. במוחי עלתה ואלרי סולאנס, שירתה ופצעה את אנדי וורהול לאחר שהוא איבד את המחזה שכתבה.
העובדה שמאירי הצליח כנראה לאתר את הכתובת שלי הבעיתה אותי. הרגשתי נצור על ידי אותו מורה לאלקטרוניקה, כמו יושבי ניצנים מול האויב המצרי. הפכתי את הבית. חיפשתי שוב את כתב היד המזופת, אבל לא מצאתי אותו בשום מקום. יכול להיות שהפחד שלי היה מוגזם, אבל כדי לשמור על הביטחון שלי, נסעתי לפרדס חנה והסתתרתי שם למשך שבוע שלם אצל בת זוג לשעבר, שגרה אצל האמא.
כבר חשבתי שכתב היד של התרגום — ערימת דפי וורד מודפסים בגופן קטן מדי ומסורגים בשכבה של עריכות בעט סגול — נעלם לנצח, אבל החדר שלי הוא מעי רוטט ששום דבר לא הולך בו לאיבוד, ובסוף דפים וחפצים אבודים צפים ועולים.
הטקסט צף ועלה בספטמבר 2019, בזמן שארזתי מזוודה לחופשת כתיבה ארוכה בחסות פולברייט באיווה, מדינה פינתית במרכז ארצות הברית. מסתבר שכתב היד הסורר נשאר כל הזמן בכיס הקדמי של תרמיל הטיולים הישן שלי, לצד 275 לירות מצריות, גלולת תחליף ויאגרה מסוג סיאליס ושישה קונדומים שלא נעשה בהם שימוש. הטיסה היתה עוד שלוש שעות. בלי לחשוב בכלל, דחסתי את הדפים למזוודה.
הייתי די משועמם באיווה סיטי. שדות תירס מאופק לאופק הקיפו את העיר החמישית בגודלה באיווה, ומנעו מההמולה להיכנס אליה. אני מזכיר את המונוטוניות של מישורי המיד־וסט רק לטובה, כמובן. צריך להתאמץ מאוד או להיוולד עשיר, כדי להיות משועמם כל כך בישראל. בכל זאת, כל התנובה שלי בחודשים האלה הסתכמה בשיר בן שלוש שורות על מחשבותיו של תרנגול הודו. אבל רק בחודש האחרון שלי באיווה מצאתי זמן ללכת לנחל החוצה את העיר עם העמודים של “אגדת כפר” שהפקיד בידי מאירי.
קיוויתי — למעשה, הנחתי — שהספר יהיה נורא והתרגום עצי ופומפוזי, כמו אותו מאירי. למדתי כבר שאנשים שמאוהבים בעצמם לא יודעים לכתוב, כי הם חסרי ביקורת עצמית שתגרום להם להשתכלל. מיד בדף הראשון הופתעתי לטובה מהפסקאות הפותחות ומכך שאין שגיאות כתיב. אני זוכר את הצירוף “הזיה לחה”, שלא האמנתי שאדם עלוב כל כך יוציא תחת ידו, אפילו כמתרגם. זה הרגיז אותי, כי עדיף שטקסט יהיה מחריד במובהק כבר מהטעימה הראשונה. אם אגלה שהטקסט גרוע רק ברבע הספר, אבזבז לא מעט שעות מחיי. אבל גם כשסיימתי שליש מהספר, מצאתי את עצמי נהנה. אפשר לומר שהתאכזבתי לטובה. ולא פחות מהעלילה, הייתי מרוצה מהתרגום החי ומסיפור החיים המיוחד של המחבר בוסקו — שבקורותיו נבר מאירי לעומק.
זה היה משהו אחר לגמרי, משהו שלא יכולתי בשום אופן לחבר לאותו מורה לאלקטרוניקה דתי לאומי יהיר. הבנתי שהספר הזה חייב לצאת לאור.
כשחזרתי לארץ, ניסיתי ליצור קשר עם מאירי. אבל האימבציל לא טרח לרשום מספר טלפון, או אפילו את שמו המלא, על כתב היד. ולצערי, לירון ס’ מ”הארץ” פוטרה באחד הקיצוצים שנבעו מעליית מחירי הנייר (אף שעברה למחלקת הדיגיטל). כשמצאתי אותה, התברר שהיא זרקה מזמן את הפתק שהאורח הטרדן השאיר. פתאום חשבתי: אולי כשמאירי סיפר לי בסיני שלא קיבל תגובה מההוצאה לאור, זה היה כי שלח את כתבי היד מבלי להשאיר פרטים.
בניגוד לבוסקו, כותב הספר, שהזהות שלו נשארה תעלומה (עדיין), את המתרגם הצלחתי למצוא לבסוף בזכות עודה, הבעלים של הקמפ. מסיבות בירוקרטיות, עודה שמר במשך שנים את צילומי הדרכונים, והוא כמובן זכר את הדמות לדיראון עולם. כך גיליתי שמאירי הוא כינוי ולא שם משפחה. והמתרגם הוא מאיר כַּהַן בעל מספר הדרכון 52244177. דרך אקסית בעלת משרה (מנהלית) בשירותי הביטחון, הצלחתי להשיג את הפרטים שלו, כדי שאוכל להודיע לו שהצלחתי לעניין את הוצאת הספרים “אחוזת בית” בהוצאת הספר לאור.
זה היה מאוחר מדי.
מה שזיהיתי כיהירות ואדנות היה למעשה התגוששות פנימית, שבה חיכוך לוחות הנפש גרם להתפרצות געשית. התפרקות המשפחה שלו והיעדר התגובה של ההוצאה לאור ההיא, ואולי גם ההיעלמות שלי, שכהן עשוי היה לפרש כדחייה נוספת, גרמו לכך שהנפש השברירית של המתרגם תקרוס.
מכאן המצב של כהן הידרדר. הוא פוטר מהתיכון הממלכתי־דתי והסתכסך עם משפחתו. הוא פחד לצאת מהבית, והתמכר להקלדת תגוביות תוקפניות וארכניות באתרי חדשות, במיוחד בעיתון “הארץ”, שבו כתבתי אז — מן הסתם, כדרך לנקום בי.
אחרי אשפוז בן חודשיים, מאיר כהן הרגיש בטוח יותר. בעזרת התמיכה של דודתו חן, מנכ”לית עמותת פר”ש — אגודת פַּסָלי רמת השרון, החליט לנסות שוב לשלוח את התרגום להוצאות הספרים. אבל בשביל זה, הוא היה צריך את העותק שנמצא אצלי, שהיה העדכני ביותר וכלל אלפי תיקוני עריכה וסגנון. אבל אני הסתתרתי ממנו.
מכאן המצב של כהן הידרדר. הוא חזר בשאלה והפך לפעיל נחוש נגד כפייה דתית. כחילוני אקטיביסט, פוטר מהתיכון הממלכתי־דתי והסתכסך עם כל משפחתו, מלבד דודתו שהיא מה שקוראים “טיפוס ארטיסטי”, ולא איבדה את אמונתה בכישרונו. האיש השמח־מדי התעטף בשדים וצללים. הוא פחד לצאת מהבית, והתמכר להקלדת תגוביות תוקפניות וארכניות באתרי חדשות, במיוחד בעיתון “הארץ”, שבו כתבתי אז — מן הסתם, כדרך לנקום בי. בסופו של דבר, הוא נרגע, אבל התרופות הפסיכיאטריות שנרשמו לו גרמו להשמנה מהירה. לא קשה להבין — ודודתו היקרה לא הכחישה זאת — שניסה לשים קץ לחייו המיוסרים על ידי אכילה בולמוסית. אבל מאירי נכשל גם בזה.
תוך חודשים, האיש הכחוש שפגשתי בסיני תפח לממדי ענק, סיפרה לי הדודה שליוותה אותו בשעות הקשות. ביום כיפור הראשון שבו לא צם, עורקי הראש הקודח, עתיר הכישרון, פקעו. וכיום מאיר כהן הוא צמח, מעין מת־חי.
בכל זאת, לאחר שגמרו להקליד את “אגדת כפר”, ולמרות שחן דודתו אישרה לנו להוציא את הספר לאור, הרגשתי חובה מוסרית לבקר אותו, במרכז השיקומי ברעננה.
אחרי שתיאמתי עם דודתו האוהבת, עליתי ביום קיץ מהביל על קו 347 של חברת מטרופולין, כשבתיק שלי העותק הסופי, לפני הורדה לדפוס. לכאורה, זו היתה נסיעה בלי סיכוי שהזכירה את מסע “הגנרל” ובתו ממחנה הפרשים אל הערבה של אותה קיסרות בדיונית. אבל הרגשתי חובה לבקש סליחה. רציתי לבשר למאירי שסוף־סוף יֵצא לאור הספר שעליו טרח כל כך. דמיינתי את הכרתו שבה אליו והוא מתרומם מהמיטה, מחבק אותי ושב לעצמו, כמו אותו דובי סטריאופוני שמרעיש כשהוא מחובר בעטיניו ליו־אס־בי. הייתי חייב לו את זה.
אבל המסע נידון לכישלון. השומר בכניסה לא הרשה לי להיכנס. אף שהפגישה תואמה, איש לא אמר לי להביא תעודת זהות. השם שלי אמנם נשלח, אך העובדה שהצהרתי שאני “רועי ארד”, כשהדודה של מאיר רשמה “צ’יקי” כאורח, הוסיפה תסבוכת לכל העניין. לא יכולתי להוכיח שאני זה אני — תחושה מתסכלת ומבלבלת.
ניסיתי להשיג את הדודה בטלפון, אבל היא לא ענתה. השומר רק רצה שאחתום לו שאני קרוב משפחה מדרגה ראשונה או שנייה, אבל לא הסכמתי לשקר.
בסופו של דבר, אחרי שהתחננתי ודרשתי לשוחח עם המנהלת הכללית של המקום, הגענו לפשרה. הגיעה אחות חביבה שהסכימה שאתלווה אליה עד הכניסה לחדר של מאירי ואביט מהחלון, כי ממילא הוא לא קולט דבר ואין תועלת בכניסה שלי לחדר. וככה, אני ואמירה מכפר קאסם העפלנו יחד לקומה 3 במעלית, שפעלה כמעלית שבת מסיבה כלשהי. ניגשתי לדלת, והבטתי דרך הזגוגית לתוך חלל המחלקה המסויד צהוב שבו עמדו חמש מיטות מאוכלסות. על אחד הקירות היה תלוי תחריט של הצייר אשר, שנגזר כנראה מתוך לוח שנה אמנותי ישן. לא היה אפשר לזהות את הגברים ששכבו על הצד או שהוסתרו בווילון. כל אחד מהמאושפזים, שחוברו למתקנים רפואיים ומסכים, יכול היה להיות מאיר כהן. חשבתי לצעוק “מאירי” מעבר לדלת, אבל כל העניין נראה אווילי.
חזרתי בקו 347, שבור. את מעשַי בעבר כבר אי־אפשר לתקן. אבל נשבעתי לעצמי לעשות כל מה שביכולתי כדי להוציא לאור את הספר הזה, שהוא כשמו, אגדה. אני מקווה שההתנהגות האטומה שלי המוצגת כאן וההשלכות שלה יעניקו אולי איזשהו לקח לקוראת ולקורא, שהספר הזה נקלע לידם.
המביא לדפוס
את הספר “אגדת כפר” מאת בוסקו (אחוזת בית) ניתן לרכוש בעברית ובחנויות הנבחרות. ניתן לקרוא את הפרק הראשון של הספר בוואלה.
מקסים, סיפור מופלא ממש
אני מקווה שמעכשיו אקבל הודעות על פוסטים חדשים בבלוג, שכמו שאמרתי לך בהשקה של אהרון, אני מנוי עליו ואף בתשלום לשנה