שיטת הסלמיס

מדי שנה בספטמבר, מתקיים באי יווני אפור טקס ההנצחה לאחד הקרבות המכריעים בהיסטוריה האנושית, שמארגנת קבוצה של מאמינים באלים הקדומים דווקא. השנה, כשהגעתי לאירוע, העניינים הסתבכו. אבל בחיי זאוס, היה מרשים

2504 שנים לקרב סלמיס – שבו ערי יוון הצליחו לנפץ את צי האימפריה הפרסית ולשמור על עצמאותן - מצאתי את עצמי כעיתונאי היחיד המסקר את אירוע ההנצחה השנתי למערכה, אחת החשובות בהיסטוריה האנושית.

האמת היא שהגעתי לטקס די בטעות. כבר כשנה, אני חוקר את קהילות המאמינים באלי יוון הקדומים, מזאוס ועד אפרודיטה. יצא לי לבקר בכמה טקסים יפהפיים של שתי קבוצות מאמיני פוליתאיסטיות, ורציתי לפקוד את הטקסים שמארגנת "לאבריס", קהילה’ שמתיימרת על פי האתר, "להשיב את הדת היוונית הישנה ואת אורח החיים הקדום למען התחיה הקדושה”. וסיליס, המזכיר הידידותי של "לאבריס", לפרנסתו, איש שירות בתחום התוכנה, הזמין אותי לאירוע באי סלמינה, שבימים היפים נקרא סלמיס. רק באמצע הדרך, הוא הסביר לי שזהו היום בשנה שבו הם מציינים את הניצחון בקרב הנודע וסופדים לנופלים.

טקס קרב סלמיס, 2025, באי סלמינה. צילומים: צ’יקי

וסיליס מודאג. כבר מעל עשור "לאבריס" מארגנת את הטקס השנתי , אלא שהפעם שתי קבוצות נוספות הכריזו בלי תיאום על ארגון טקסים נוספים במקום. הוא הכין אותי לכך שיש סיכוי שיתקיימו שלושה טקסים מקבילים ואמר שיש סיכוי שהפעם יאלץ ללכת מכות.

הקהילה הפגאנית ביוון מזכירה את השמאל הישראלי (והיווני) מבחינת כמות הפיצולים והפלגים – אף שמדובר במאות בודדות של חברים פעילים, ואולי רבבות תומכים פסיביים, באתונה לבדה פועלות חמש קבוצות. כשבכל יוון יש קבוצות אזוריות נוספות שמתקוטטות זו עם זו. "הבעיה של הפוליתאיזם ביוון היא שיש ביננו הרבה טפשים ואנחנו לא פועלים יחד", הוא אומר. אבל כשסיפרתי לו שביקרתי במקדש שהקימה קהילה אחרת, ה"המועצה העליונה של ההלנים", הוא הסביר ש"לאבריס" פרשו ממנה, ושמדובר בקבוצה בעייתית מאוד, שלא שומרת את הנוסח הנכון של התפילה, כדי להראות כמה הם בעייתיים הוא סיפר שהם משתמשים בחרב בזמן הטקסים, חטא חמור מן הסתם. לאבריס נותרה בסופו של דבר תנועה מצומצמת בת עשרות מעטות של חברים. "פעם היינו יותר גדולים, אבל אנחנו מעדיפים איכות על כמות", אומר לי וסיליס בזמן שהוא מנווט בגוגל מאפס לעבר המעבורת לסלמינה.

תוך כדי הנסיעה, אני מבחין שוסיליס מודאג. מסתבר שהוא לא בטוח מה יקרה היום. לדבריו, כבר מעל עשור "לאבריס" מארגנת את הטקס השנתי לזכר הקרב ליד פסל ההנצחה לקרב באי סלמינה. אלא שהפעם שתי קבוצות נוספות הכריזו בלי תיאום על ארגון טקסים נוספים במקום, ונוסף עליהן פגאנים נוספים שאינם קשורים לאף קהילה, חלקם אנשים שהוא מכנה "רעילים". הוא הכין אותי לכך שיש סיכוי שיתקיימו באתר ההנצחה שלושה טקסים מקבילים בבת אחת, שכן יש הבדל בטקסים ובגישה בין כל קהילה שלא פשוט ליישב. הוא אמר שיש סיכוי שהפעם יאלץ ללכת מכות. אמרתי לו, שזה לא רעיון טוב. כי לארגונים המתחרים יש חרבות. הוא התחיל להתפייט על חשיבות הגבורה וההקרבה בתרבות היוונית הקדומה. זה נשמע מוזר, כי הוא נראה אדם שליו ולבבי מאוד שנע לכיוון הפנסיה. אמרתי לו שעדיף שישלימו. אז הוא אמר שיחשוב על זה. חששתי שיפרוץ במקום קרב סלמיס שני, והטקס יהרס.

הדבר המשותף לכל הקבוצות והפלגים של העולם הפוליתאיסטי ביוון הוא האויב הגדול שעומד מולן: הכנסיה היוונית אורתודוכסית, גוף חזק ביוון הרודף את עובדי האלים הקדומים ומנסה לפגוע בלגיטימיות ובחוקיות שלהם, למעשה הארכי-אויב של הפוליתאיסטים כבר שני אלפים.

בכל מקרה, וסיליס ואשתו יוהנה הם אנשים מקסימים ורגילים. תמיד לפני מפגש עם פגאנים, אתה מניח שתפגוש את האנשים ההזויים בעולם – מי בעניין לזבוח לדיוניסוס ב2025? - ואתה מתבדה. מדובר כמעט תמיד באנשים סטנדרטיים לגמרי, חביבים, רק עם אמונה לא שכיחה. וסיליס עבד בהיולט פקרד. יוהנה בתחום ההשקעות ("אבל אני בעצמי לא יודעת במה להשקיע"). בשלב מסוים, אנחנו אוספים את מריה מחנות הרהיטים שבה היא עובדת כמוכרת. מאיה נראית בחורה יוונית בת 20 גנרית, אף שהיא כבר בבגדים הלבנים הטקסיים. אנחנו מחכים רבע שעה עד שתגיע בריצה, כי הבוסים לחצו עליה כשרצתה לעזוב. כשאנחנו במכונית, היא ממשיכה למלא טפסים עבור חנות הרהיטים.

האי סלמינה, בשבילכם סלמיס, קרוב מאוד לאתונה. הכובד ההיסטורי, כמקום שהכריע את גורל המערב, לא ממש משפיע על תדמיתו הסתמית כיום. ביחס לאיי יוון האופנתיים. היוונים רואים בסלמינה אי מלוכלך וצפוף, והוא בהחלט לא מקום לתיירות בינלאומית שוקקת. אני אישית מחבב אותו, בזכות החופים הרחוקים מאתונה, שהם יפים למדי ולא ממוסחרים. האי עומד ממש בלוע נמל פיראוס, קילומטר מהיבשת. חיים בו כ40 אלף איש, מהם גם כמה ישראלים. רוב התושבים מתגוררים בעיר סלמינה, שהיא מקום נטול כל חן, אבל הכפרים הקטנים יפים. עד שתיחצב התעלה ליבשת, שעליה מבשרים משנות התשעים, אבל לא התחילו לחפור (וסיליס: "תלמד. ככה זה פה ביוון"), יוצאת מדי 20 דקות מעבורת מפיראוס לסלמינה וחזרה. השיט במעבורת נח וקצר, עשרים דקות, אבל כל הכניסה, ההמתנה והיציאה לוקחות יחד כ40 דקות. זהו למעשה קו המעבורת הכי עסוק ביוון, עם כעשרה מיליון נוסעים וארבעה מיליון מכוניות בשנה, כך שאולי לכמה אנשי עסקים מתחום הספנות יש אינטרס שלא תיחפר תעלה. אנחנו הצטרפנו לסטטיסטיקה ועלינו עם המכונית על המעבורת, נרגשים לחגוג את הקרב ההיסטורי.

הקרב

בשלב מסוים, אישה מהלכת ומפזרת עלים על האדמה. היא מביטה זקופה אל-על, וחשה את האלים מעניקים לה כוח. ניכר שהיא נרגשת מאוד, לפתע היא מתעלפת או נופלת בגלל הפלטפורמות הגבוהות, ומעקמת את הרגל.

קרב סלמיס בספטמבר 480 לפנה"ס לא היה סתם מערכה בין שתי ארצות עתיקות. מלבד להציל את הברית ההלנית מהפרסים, הקרב ברא את הקונספט של יוון, שהיתה קודם גבב ערי-מדינה הקשורות באופן רופף. זה גם הקרב שיצר את מיתוס מלחמת הציביליזציות בין המערב והמזרח, והמאבק - לכאורה - בין ברבריות לתרבות.