הישבן של המדינה
ודים נמירובסקי, "מלך התרבות", חוגג עשור ל"טוסיק" החיפאי, ממוסדות המחתרת המפוארים בישראל. הוא מספר על הסלקציה המפורסמת שלו להופעות (אין) על התמיכה מהעיריה (אין) ותוך כדי הראיון מתמודד עם מעקל חביב
לפני עשר שנים בדיוק, ב12 בפברואר 2015, נפתח בחלל זערורי בתחתית העיר התחתית בחיפה "הטוסיק", שיהפוך עם השנים לאחד ממוסדות תרבות השוליים המרשימים בישראל. ברוב הימים, המשרדון הטחוב וחנוק השטיחים שימש כסטודיו של ודים נמירובסקי ושותפו יוס סטייבל, אך פעם בשבוע התרחש במקום אירוע שכונה "קבלת קהל", וכלל מלבד שיחות, גם תערוכות והופעות. לפני שהשניים פתחו את “הטוסיק”, פעלה במקום הגלריה השיתופית "האגף השני" של חבורת "האגף". "האגף הצליחו להשתלב עם הרשויות קצת יותר מאיתנו לאורך ההיסטוריה", מודה נמירובסקי בקנאה.
לרגל העשור לפתיחת ה"טוסיק", אנחנו נפגשים לראיון בין-יבשתי. ההשתלבות עם הרשויות היא סוגיה כאובה מבחינת נמירובסקי. באמצע השיחה, נשמעת נקישה בדלת, נמירובסקי הניח את הטלפון סמוך לקיר הסדוק, ופצח בשיחה ארוכה ולא מזוהה עם ברנש שהגיע בהפתעה. הנחתי שזה חבר שקפץ.
זה נראה לכאורה כחוסר נימוס מפתיע מצדו של נמירובסקי, בעל הגינונים ההבסבורגיים-קמעה, להותיר אותי על הקו לדקות ארוכות. כשאותו אורח יצא סוף סוף, נמירובסקי התנצל וסיפר שזה היה מעקל של העירייה שהגיע לבית שלו לנסות לגבות משהו מחוב הארנונה של "הטוסיק", העומד על סך 13000 ₪, שלא שולם מעל שנתיים. למזלו של נמירובסקי, אחרי סיבוב קצר בבית, המעקל הבין שאין לו מה ליטול והמשיך בדרכו.
-13000 ₪ זה לא סכום אימתני במיוחד.
אבל בדיוק בעל הבית הפקיד את צ'ק השכירות, אז נשאר לי פער בחשבון. אני צריך לארגן במהירות עוד אלפיים ש"ח כדי לא ליפול לתוך אוברדרפט. לפחות הפקח היה נחמד וכתב שאין מה לקחת מפה.
-פוקדים אותך הרבה פקחים ומעקלים למיניהם?
מזמן לא היו. אולי בגלל שהמלחמה נרגעה, הם חזרו לנסות לגבות את החובות. האמת היא שזה לא נעים. אני מכיר אנשים שזה לא היה מפריע לזה. לי לא נעים להיות חייב. אני חייב לעירייה, אני חייב לחברת חשמל. זה לא כיף.
"אני כמו עשרה אנשים במשרה מלאה. סאונדמן, צלם, מנקה, מנהל לוגיסטיקה, מזכירה. לכבוד אירוע העשור בטוסיק, חשבתי להעניק לעצמי את תואר המזכיר הכללי."
-כמו חרושצ'וב של הטוסיק.
"אני לא מבטיח לעשות את כל הדברים שחרושצ'וב עשה, כמו להאכיל את האנשים תירס."
-זה גם לא הגון. אתה נותן המון לחיפה, משרד תרבות של איש אחד, לא מקבל כלום, ובסוף מציקים לך מעקלים.
יש אנשים שיש להם נטיה של להגיד לעיריה, בואו תנשקו בתחת, ואקח את הכסף שלכם. אני לא בא בגישה כזו. אם העיריה תעזור, אשמח. אבל לעירייה יש השקפה אחרת. יש לי הנחה של 50 אחוז על ארנונה, שעוזרת להיות חייב פחות. אני לא יכול להגיד שהעירייה לא צודקים. אם היו פוטרים אותי מארנונה, 300 חיפאים היו אומרים למה לו נתתם ולנו לא. בתור עובד עיריה לשעבר, אני מבין לגמרי מה קורה שם.
-עובד עיריה לשעבר?
עבדתי בעיריית קרית מוצקין כרכז קליטה.
-לטעמי מגיע פרס מפעל חיים על עשור לטוסיק. הגיע הזמן שיונה יהב ילחץ את ידך הרוטטת.
אני בעד. אם ביד הזו יהיה משהו.
-אולי השם טוסיק לא הכי טוב להתנהלות מול פקידי עירייה.
זה היה השם הכי פחות פוגעני שעלה. ישבנו לפני עשור, עברנו על כל מיני שמות ועצרנו בשם הזה. יכול להיות שהוא לא הכי מוצלח להתמסד. אבל כבר יש אותו.
מלך בזק
הפעוט ודים נמירובסקי נולד בלנינגרד שבברית המועצות לפני 46 שנה. משפחתו עלתה לחיפה בסתיו 1990 לשכונת קרית שפרינצק (שער עליה) במערב חיפה. הוא טיפוס לא הרפתקני, ועדיין מתגורר בקריית שפרינצק עם שלושת חתוליו, פייר, ז'ינה ושרה - חתולה שנתגלתה ליד הטוסיק ונקראת על שם רחוב שרה שבה הוא ממוקם ("היא היתה קטנה וחמודה. לא האמנתי שתגדל להיות מפלצת").
"צילמנו מלא תמונות על רקע שטיחים, שהפכו לתמונות היסטוריות, שתלויות על המקררים של אנשים. עשינו תערוכה בינלאומית. אחת האמניות, שחיה בקנדה, עלתה דרך סקייפ. היא התרגשה עד דמעות. לא ריגשנו מיליונים. אבל אם ריגשנו מישהו אחד עד דמעות, זה סוג של הישג"
בניגוד לחיפאים רבים בעלי נטיות אמנותיות, נמירובסקי מעולם לא נטש לאנחות את הכרך. הוא מתגאה ששנים לא בילה בתל אביב, אף שהתגלה במהרה שהחודש ביקר כמה פעמים בעיר הגדולה כדי לעשות סאונד במסגרת עבודתו השניה, כאיש הסאונד של תיאטרון גלד ותיאטרון קליפה. עד שהתמסר לזרועות הטוסיק, ודים שלח את קמיצותיו לכל מיני עבודות חסרות תהילה, בין השאר עבד שש שנים בתמיכה של בזק, ואף נסע לנופש עם המשרד.
"זה החלק העצוב בלנהל מקום”, אומר נמירובסקי בקול לא-נוגה, “שאני לא יוצא לשום מקום. לפעמים אני מתגעגע, אבל אני אומר שאני כבול לשטיח". את נמירובסקי קשה בכלל לאתר מחוץ לטוסיק או לתריסי סלון ביתו. "אני לא יוצא, אלא אם מציעים לי להשתתף. הפעם אחרונה שיצאתי היתה כשעשו במה פתוחה בסירקין לפני כמה חודשים".
-זה מרשים שמקום משונה כל כך נפתח לפני עשור ועדיין פועל.
זה נכון, גם אם היתה הפסקה ארוכה באמצע. מצד שני, זה לא צחוק. יש מקומות שלא שורדים גם שנה. בחיפה, רוב העסקים שלא ממומנים על ידי הרשויות לא יכולים להחזיק יותר מדי. כל המקומות של השואוביז חיים ממסיבות ריקודים. ואני לא יכול להרשות לעצמי.
-לא יזיק לך לרקוד.
הטוסיק לא אטום לרעש בשום צורה ואני מעדיף לחיות בשלום עם השכנים.
היה שולחן
הטוסיק הוקם בשלהי הימים העליזים שבהם עיריית חיפה החליטה להחיות את העיר התחתית הגוועת. תל אביבים וחיפאים שהתעקשו כי הם אמנים קיבלו חללים ריקים בחינם או במחיר סמלי. גם אנחנו, בחבורת מעין, הצלחנו להקים, בהנהלת נטלי לוין, את אחד הגלגולים של גלריית "החדש והרע" בקיץ 2013 ששרדה שנה ומחצה. אבל את ודים הכרתי עוד לפני ה”טוסיק” דרך הדמות המוזיקלית המרשימה שלו, "מלך התרבות". "זה היה חלק מהמהלך הזה (של החייאת העיר התחתית)", מספר נמירובסקי. "כשהאגף השני רצו לסגור, הם באו אלי ואמרו 'קח את השרביט מהידיים שלנו'. חשבתי בקול 'האם זה הדבר הנכון?'. הם אמרו לי 'כן'. היינו פתוחים לקבלת קהל פעם בשבוע. אבל ב2016, אחד מהחברים נרדם בשירותים והשכנים התלוננו ודרשו להפסיק את האירועים."
-למה מפריע כל כך שמישהו נרדם בשירותים?
לי קשה להכנס לתוך לבם של אנשים אחרים. השכנים כנראה חששו שהמבנה יתמלא באנשים פרועים. בכל מקרה, האירוע גרם לכך שכל הברדק נגמר והטוסיק חזר לשמש כסטודיו, בלי קבלת קהל והופעות. בסך הכול, אני ויוס רצינו לצלם תמונות של השטיח פה ולהנות. לא באמת חשבתי להכנס לשואו-ביזנס. זה נחמד, אבל אף פעם לא רציתי להיות בעל בר. רבים וטובים מציעים לי לעשות את זה, ואני אומר תמיד שזה לא מה שמעניין אותי בחיים.
"הופעתי פעמיים באקס פקטור והעיפו אחרי. ציפיתי שזה יעזור לי יותר. אבל אני לא מתחרט, זה עדיין מהלך חשוב. אני באופן כללי חולק על הגישה של אנשים שאומרים אני אשאר במחתרת ולא אכניס את האף לכל הדברים המסחריים זה מהלך שהייתי צריך לעשות, ועשיתי בצורה יפה"
-מה זה קבלת קהל, בעצם?
"היה שולחן. הייתי מחמם חתיכת בשר בתנור. זה היה כביכול מקום אופנתי. הגיעו הרבה אנשים מהשכונה ושוחחו. פעם בכמה שבועות, הרמנו תערוכה או הופעות. יושבים, שותים בירה, מדברים על סוגיות האמנות והחיים. רציתי שיהיה מקום לדבר. זה משהו שלא קיים בברים, שבהם המוזיקה בווליום לא נורמלי, כי הם רוצים שתשתוק, תזמין את הבירה ותלך. הדברים ב”טוסיק” הם אנטיתזה לדברים מסביב. אצלי הווליום לא חזק, אפשר לשבת ולדבר אחד עם השני. נולדו מקבלת הקהל דברים מרתקים כמו שיתופים וכמה פרויקטים אמנותיים. צילמנו מלא תמונות על רקע שטיחים, שהפכו לתמונות היסטוריות, שתלויות על המקררים של אנשים רבים. ארגנו תערוכה בינלאומית ראשונה. אחת האמניות, שחיה בקנדה, עלתה דרך סקייפ, משהו שמאז הפך להיות באופנה. עשינו את זה לפני שזה היה מיינסטרים. היא התרגשה עד דמעות. לא ריגשנו עד דמעות מיליונים. אבל אם ריגשנו מישהו אחד עד דמעות, זה סוג של הישג. גם אם צנוע.
- לרגש אדם אחד יותר קשה לפעמים מאשר לרגש מיליונים.
גם לרגש מיליונים ניסיתי באקס פקטור ב2015.
האקס המיתולוגי
אם כך, 2015 לא תיזכר בהיסטוריית התרבות העולמית רק כשנת ייסוד הטוסיק. באותה שנה, הופיע ודים כ"מלך התרבות" באקס פקטור, במבטא רוסי כבד ואופראי בשירי זימה מפוקפקים שנשאו שמות כמו "(הכוֹס של) אמא שלך" ו"השיר הפאלוצנטרי" ("האקס פק פק פקטור שלי חזק כמו טרקטור"). לטעמי, אלה לא היו הלהיטים הגדולים שלו, כמו "אני לא ליברמן", או "יש לי עבודה", אבל החוח הקוצני ודים בלט בין ורדי הצלופן וזכה לאהדה מסוימת, אולי יותר נכון לתדהמה מסוימת, כהפוגה קומית בתוכנית הקיטש. פורטיס מרט את קומץ שיערותיו. אפשר להניח שכיום הלהיטים הללו של נמירובסקי לא היו מגיעים גם לשלב האודישן.
-לפעמים יש אפס אנשים בקהל אצלכם.
"לפעמים גם פחות."
-מה עושים במקרה שאף אחד לא בא?
"יש כאלה שלא רוצים להופיע והולכים הביתה. אני מעדיף שיופיעו. בעצמי יצא לי להופיע לבד מול בעל הבית והברמן. פעם הייתי מתבאס, היום אני אפילו לא מרגיש רע. הגעתי לשלב שפחות אכפת לי."
אל ימי התהילה הללו נמירובסקי מתייחס באופן מפוכח: " לא יצא לי יותר מדי מאקס פקטור. זיהו אותי ברחוב. אז אמרתי 'יופי, בואו להופעות', אבל אף אחד לא הגיע. ציפיתי ליותר. יש איזה מישהו מהחבורה שלנו של הגטו שישב אז בכלא, ויושב גם היום. בבוקר אחרי שהופעתי בטלוויזיה, הוא מתקשר אלי ואומר 'כולם פה אהבו את השיר שלך, משני הצדדים של הסורג. אז אם תכנס לכלא, יקבלו אותך יפה.' עוד לא נעניתי להזמנה.
-אולי אם המעקלים ימשיכו לבקר.
לך תדע.
-ציפית לתהילה?
“ציפיתי שזה יעזור לי יותר. אני לא מתחרט, זה עדיין מהלך חשוב. אני חולק על הגישה של אנשים שאומרים אני אשאר במחתרת ולא אכניס את האף לכל הדברים המסחריים ולטלויזיה. אני לא מסכים לזה. מי שיש לו מה להגיד, כדאי לו להחשף גם בדרך כזו. במיוחד בשביל כל האנשים שלא היו רואים אותו בלי זה. זה מהלך שהייתי צריך לעשות, ועשיתי בצורה יפה. הופעתי פעמיים באקס פקטור והעיפו אחרי השלב השני. רציתי לגעת במיליונים, ונגעתי לכמה וכמה אנשים בלב או במה שמחליף את הלב."
לא עם התחת
באוגוסט 2021, אחרי שוך הקורונה, ודים קיבל שיחת טלפון ששינתה שוב את מהלך העניינים. "זו היתה תקופה שהכול התחיל להסתבך. הייתי בדיוק בבית חולים עם אבא וקיבלתי הודעה שהמבנה של הטוסיק נמכר. הייתי צריך להחליט אם להישאר בסטודיו, ולשלם הפעם שכירות, או לעזוב. לאחר משא ומתן עם בעלי הנכס החדשים, הטוסיק חזר לפעילות. אמרו לי תשבור את הראש ותביא את הכסף. היום אני משלם שכירות של קרוב ל3000 ₪.
-לא מעט.
כל החללים הזולים בעיר נגמרו. לפחות כאלה שלא צריך לשחזר אותם בצורה ארכיאולוגית. כל שנה מעלים לי בעוד מאה מאתיים ₪, אבל לפחות אני חופשי לחזור לפעילות. עשינו קמבק עם תערוכה. ואז התבררו כמה דברים. התברר שבכל הזמן שהטוסיק לא היה פתוח, כל הקהילה בשכונה התפזרה. חלקה לאיזורים אחרים, חלקה לבית קברות. והמקום האופנתי החדש כבר לא היה בעיר תחתית, אלא עבר לסירקין ולמסדה. האנשים שביקשו שאפתח, אלא שהבטיחו שיישבו אצלי כל יום - את רובם לא ראיתי, או ראיתי פעם וחצי עד עצם היום הזה. בכל זאת, מיום אחד בשבוע, פתחנו את המקום ליומיים ולשלושה, ואז לארבעה. ומשם לחמישה ימים בשבוע. הסתבר גם שאנשים לא רוצים לשבת ולדבר, אז הייתי צריך למלא חמישה ימים בבידור כזה או אחר.
-הפכתם למועדון הופעות.
כן, למקום של תערוכות והופעות. זה הדבר שאני יודע לעשות הכי טוב. לעשות סאונד, לארגן הופעות. אני יודע להיות אנטי תזה למקומות אחרים, שלא אכפת בהם מהסאונד והאמנים. אני מנסה להיות המקום שבו נעים לנגן. אני פונה לקהל ולמי שבא להופיע עם הפנים ולא עם התחת.
-נראה גם שאתה מאשר לכולם להופיע.
אני נותן להופיע לכל מי שמופיע עם השירים שלו.
-זה הסייג היחיד? חומר מקורי?
מדי פעם יש מישהו מצליח לעבוד עלי ואין לו חומרים מקוריים. לפעמים אני עושה קומבינות לחברים שאין להם חומר מקורי, אם הם אנשים טובים.
-זה רדיקלי לקבל כל אחד להופיע.
אני מקבל את כולם. אנשים שולחים לי מלא חומרים ורוב החומרים לא משקפים את ההופעה. פעמים רבות יש הופעות מדהימות ואי אפשר היה לראות את זה מהספוטיפיי של האמן. אני גם לא לוקח גארנטי מהאמנים.
-לפעמים יש אפס אנשים בקהל?
לפעמים גם פחות.
-מה אתם עושים כשאף אחד לא בא?
אם האמן לא נכנס למצב של לחץ וחרדה ורוצה להופיע בכל מקרה, הוא מופיע. יש כאלה שלא מעוניינים להופיע רק מול המצלמה, והולכים הביתה. אני מעדיף שיופיעו. בעצמי יצא לי להופיע לבד מול בעל הבית והברמן. אני לא מתרגש מזה היום. פעם הייתי מתבאס, היום אני אפילו לא מרגיש רע. הגעתי לשלב שפחות אכפת לי. כאמור, מי שמרגש אדם אחד, כאילו ריגש את כל העולם.
-מה ההופעה בטוסיק שאתה הכי זוכר?
מלא דברים התערבבו בראש, אבל רפי פרח עשה פה הופעות יפות. אני מאוד מחזיק ממנו באופן כללי. יש הופעות ממש טובות שאני מצליח אפילו להנות מהמוזיקה, בזמן שאני מתעסק במיקסר ובמחשב של השידור החי. אני עובד בשבע שמונה ידיים. אני כמו עשרה אנשים במשרה מלאה. סאונדמן, צלם, מנקה, מנהל לוגיסטיקה, רוכש, מזכירה, אני הברמן, האוזן הקשבת. לכבוד אירוע העשור בטוסיק, חשבתי להעניק לעצמי את תואר המזכיר הכללי.
-כמו חרושצ'וב של הטוסיק.
אני לא מבטיח לעשות את כל הדברים שחרושצ'וב עשה, כמו להאכיל את האנשים תירס. בכל מקרה, אני משתדל שיהיו ארבע הופעות ולא חמש, כי אני לא עומד בקצב. לא תמיד זה מצליח. אני משתדל.
-איך תחגגו את אירועי העשור?
נערוך הערב מופע אור קולי. סטודיו טוסיק, מהרו להיות שם. מהרו לעזור לפני שהעיריה תסגור.
-אתה שמח שהחזרת את הטוסיק לפעילות?
אני חושב שכן. למרות כל הקשיים, אני נמצא בסוג של מקום שלי. אני עושה דברים שאני אוהב, עובד עם אנשים שאני אוהב. אני סובל מזה בעיקר כספית. מצד שני, אני לא סובל מהעבודה. יצא לי לעבוד בחיי. שילמו לי אולי קצת כסף, אבל זה היה עצוב.
האיש שבקיא
-ומה מתרחש בשדה היצירה שלך, כמלך התרבות?
העם הוא זה שהכתיר אותי כמלך התרבות. העם, מכל המגזרים, אמר, 'אתה המלך שלנו'. זה גם נהיה מאוד אקטואלי היום. הרבה אנשים מתנגדים לתקופת השופטים ודורשים מלך. השיר האחרון שהוצאנו היה "מי מכיר את האיש שבקיא". לקח לי הרבה זמן להפוך אותו למוזיקלי. השיר המקורי (של שמשון בר-נוי מ1955 - רצ”א) בלתי נסבל ומונוטוני, ומלא באקורדיון, זה הפשע הכי נוראי.
-גם במוזיקה שלך יש לא מעט אקורדיון.
בסדר, אצלנו זה במינון. לקח לי מלא זמן לנכש את השיר בפטיש ואיזמל,
-איך אתה רואה את המצב של חיפה היום?
אותו דבר. רבים וטובים עוברים לחיפה, אבל לא כי זה מכה של האמנויות, אלא כי יקר בתל אביב . הדר היא שכונה לא ראויה למגורי אדם. מגיעים לשם אנשים נאיבים מהמרכז. הם מסתכלים על הדר, ואומרים זה נראה כמו תל אביב. אשכור בעשירית מהמחיר בתל אביב ואחיה בעושר ואושר. אבל אז זעקת אוי ואבוי נשמעת ברחבי העיר.
-שכונת שפרינצק יותר נחמדה?
זו שכונה משעממת, אבל התחלתי בשנים האחרונות להעריך את השעמום. לא קורה פה כלום. הרחוב שלי הוא רחוב ללא מוצא, אף אחד לא עובר בו.
-איך שרדתם את המלחמה?
בהתחלה, הטוסיק היה המקום היחיד שפתוח. המשכתי לקבל קהל שבעה ימים בשבוע. לאנשים לא היה עם מי לדבר ואיפה. כולם באו אלי בחודש וחצי הראשונים של המלחמה. שבעה ימים הייתי שם בשביל מי שרצה לשבת ולדבר. גם אם לא להוציא את מה שעל הלב, לדבר באווירה שהיתה אז ממש לא שמחה. ארגנתי גם הופעות מחתרתיות אקוסטיות. אנשים צריכים הופעות. בשלושה חודשים האחרונים של המלחמה, כשהפציצו את חיפה, גל המבקרים ירד. ועדיין לא חזר. הנוכחות של הקהל הנכבד עדיין דלה מאוד. זה מביא אותי קרוב לקצה מבדרך כלל.
-מה אתה מאחל לעשר השנים הבאות של הטוסיק?
לשרוד. זה לא מובן מאליו. לפני כמה שנים, היה לי ניתוח יישור מחיצה באף שהסתבך. יוס לקח אותי לבית חולים רוטשילד. פגשתי את ערב השנה החדשה 2022 בבית החולים. חשוב לי לשרוד עם מקסימום אנשים שקרובים אלי. יהיה נחמד גם אם בעשור הקרוב לא אתמודד כל הקטע של העוני ושל אנשים שרוצים לעקל לך את הרכוש. אולי אנשים יעזרו דרך ביט או פייבוקס (למספר 0544565945) עם הארנונה, לעזור לדחות את הקץ בעוד זמן מה. כל שקל עוזר. אני יוצא בפניה נרגשת לעזור לנו בתרומות ולבוא לראות הופעות. גם אם זו הופעה אקראית של מישהו שלא מכירים. זו כניסה חופשית, אין מה להפסיד ואי אפשר לדעת לאן זה יפתח את הדברים.