לפני מספר חודשים, פנה אלי חברי המשורר אהרן שבתאי וביקש שאדפיס את הספר החדש שלו, חרוזי תה לשליט, בהוצאת מעין. לטעמי, זו בושה לספרות הישראלית שהמשורר הגדול החי ביננו, שריד אחרון לעידן הטיטאנים של השירה העברית, צריך להוציא ספר בהוצאה הזעירה שלי, שגופתה כמעט קפאה לגמרי ושהמו"ל שלה חי ביוון.
חרוזי תה לשליט כולל שירים מתוקים-מלוחים ששבתאי כתב מידי אחה"צ לבת זוגו בווסטאפ לאחר שביקשה ממנו תה, ובהם כינה אותה "השליט". דגימות מקריות: "צועד כמו רקדן\ אגיש תה מעודן\ לשליט הקפדן" או "אחדל לעשן\ ואמזוג תה דשן,\ השליט לא ישן!". כשבהמשך החרוזים מתחילים לקבל כיוונים אקטואליים ואפלולים. בסופו של הספר יש נספח בשם “די!” עם שירים נגד המלחמה, שאחד מהם “עינב” על עינב צנגאוקר עורר עניין רב עוד לפני שהספר יצא לאור.
כמובן ששמחתי לתת יד. זו סגירת מעגל. לאחר שאהרון ערך ספרים שלי והשפיע כל כך עלי ועל חבורת מעין. וזהו הספר ה"מעיני" ביותר של אהרון שבתאי - במשחקיות, בהומור, ביומיומיות, בנוסח המנותץ, בטמטום-כביכול-ולא ובפוליטיות שלו. הוצאת מעין הוציאה בעיקר ספרי בכורה מסוכנים-להוצאה, ואף שאהרון בן 86, בספר הזה יש מאפיינים של ספר ראשון, כזה שמתנסה בדילוג מעל תהום. אבל בגלל שהספר באמת לא רגיל, נעדר-מכובדות וגם פוליטי, היה לו קשה למצוא הוצאה בנוף הספרותי של ישראל. כך שנאלצתי לעזוב את מקומי על מגבת החוף בים האגאי, ללבוש שריון, ולהקים מחדש את הוצאת "מעין" הנופלת והמרוסקת.
ניסיתי לחבור לעוד הוצאות ספרים, כדי שיעזרו בהפצה, אבל קיבלתי סירובים מנומסים. אנשים הזהירו אותי שזה ספר משונה, שוודאי לא יצליח בחנויות. זה אכן ספר לא רגיל. יצירה שמהתלת בקורא ובקוראת ולפרקים גורמת להם להרגיש מרומים. אבל מי רוצה להוציא ספר רגיל, שממילא יכול למצוא לו בית?
האמת היא שאהבתי את השירים ששלח לי אהרן, עוד לפני שכונסו לספר, וחלמתי להוציא אותם. פעמים רבות – למעשה כמעט תמיד - אני לא קולט את הקהל. זה גם לא משנה לי. לפני כל הוצאת ספר, כמו"ל או ככותב, אני משוכנע שהוא ימכור רבבות עותקים ויתורגם לקירגיזית. המציאות טופחת - למעשה, נוגחת - על פני שוב ושוב. אבל אם כבר כשלונות, אז מפוארים.
***
לשמחתי, חרוזי תה לשליט זכה לאהדת הקוראים – כמובן בסדר הגודל המינורי של עולם השירה בישראל. השבוע פניתי לאלי מהדפוס כדי להוציא מהדורה נוספת במהירות, ולספק ספרים לחנויות שבהן אזלו העותקים.
הספר יצר ויכוח מלא-להט בין אוהבי הספר לשונאיו, שלא היה פה מזמן. אנסה לתאר את הפולמוס, אף שאני כמובן צד בו. בלי קשר, אני חושב שטוב שאנשים נלחמים ומתווכחים על ספרי שירה. ביקורות רעות משמחות אותי הרבה יותר מתשבוחות נעימות ובוודאי עדיפה קטילה על התייחסות פושרת. יש בביקורות הרעות גם הרבה אמת לפעמים והן יוצרות הרבה יותר רגש. אני עדיין זוכר בגעגועים פעם שגליה יהב קטלה תערוכה שאצרתי עם חברים או ירידה בשער “העיר” על אסופת שירה שהוצאנו בימים הראשונה של המלחמה.
הפולמוס החל לאחר שהתפרסמה הביקורת הראשונה של הספר, מאת שירה סתיו בהארץ. במצב הנוכחי בישראל, לסתיו כבר לא היה כח לכתוב ביקורות, אבל היא היתה מרוכשי הספר הראשונים, ביום שהתחלנו את המכירה המוקדמת, ה20 ביולי. והספר הזה העניק לה חשק לכתוב. מעבר לשבחים לאהרון, סתיו מחטטת בשאלה איך אפשר לכתוב בתקופה איומה כזו שירה: מצד אחד מסוכן להיכנס לפרצי צדקנות פואטיים; מצד שני, אי אפשר להתעלם; ומצד שלישי, קשה לתחוב את ההרג ההמוני לתוך שורות מיופייפות שנגדמות באמצע. היא מתייחסת למעשה המוזר של אהרן, ל"שירים בעלי מזג הבלותי" שנצררו בספר (שהיא מכנה בצדק ספרון), כאיזה פתרון התחלתי לדילמה הזו של משוררים היום.
הזדהיתי עם הדברים. גם אני כמשורר המום ונבוך. כשלתי למצוא את המילים ואת נוסחן בתקופה השחורה הזו. עולות בי מחשבות כפירה על הטעם לכתוב בכלל שירים היום. ולמי. נוהגים להאשים את האיש ששמו מתחיל בב', אבל הרצח ההמוני הזה, הררי הגופות האלה של הילדים עם הכתפיים הרזות, הם כשלון הנזקף גם לחובת המשוררים והסופרים הישראלים, ולדבר הנקרא "הספרות העברית" - מה הטעם ב"שדה הספרותי" פה בעצם, ובי, אם אחר כך קוראי הספרות אצים-חשים להרוג ילדים, נשים וקשישים?
***
דבריה הרגיזו דוקטורית לספרות עברית הנושאת את השם המרשים יהושבע סמט שינברג, שבעבר ערכה אסופה מעניינת על שירת ההשכלה העברית עם יהודה ויזן, ובעצמה היא משוררת, גם אם בינונית למדי (שמתי דוגמא של שיר שכתבה לכבוד סוכות, אבל לא באמת ממליץ להיכנס ללינק). אף שפורסמה רק ביקורת יחידה, סמט שינברג הרגישה שהאהדה לספר עוברת את הגבול, ותפקידה לבלום את השצף שטף. לכן, שרבטה פוסט קוטל בן מעל אלף מילים, על הספר בנוסח "המלך הוא עירום".
מבקרים וקוראים אוהבים או לא אוהבים ספרים. אני מודה שלא אשרוד 90 אחוז מספרי השירה מצד לצד. סביר להניח שכמו של”חרוזי התה” ישנם אוהדים, יהיה מי שהספר אינו בדיוק כוס התה שלו, והוא יוכל למצוא סיבות טובות לכך. אבל יס"ש לא רק טענה שאינה מחבבת את הספר, או שהוא לא טוב. היא גרסה כי אל”ף: אסור היה להוציא את ספר השירה הזה, שלמעשה אינו ספר שירה כלל ועיקר ("זה ספר שירה מיותר, ובעצם: זה לא ספר שירה"). היא אף זיכתה אותי בשורה: "מו"ל ישר והגון היה מתחנן בפני המשורר שלא יעשה את השטות הזו". ובי”ת: היא האשימה את כל מי שטוענים כי הם אוהבים את הספר הספר שהם “צבועים” הפועלים מתוך איזה אינטרס, הרי לא יתכן שאנשים חושבים אחרת מיס”ש.
לטעמי, המצב פה הפוך. יס”ש זעמה כל כך, כי הספר נכנס לה לנישה: זהו ספר שיוצא היום, אבל שיריו מזכירים את שירת ההשכלה ואפילו שירה עברית מוקדמת יותר, עם השפה, חריזת-היתר, חנופת היתר והעיסוק בתה שמזכיר אפילו שיר השכלה ידוע על קפה מ1863 של יחיאל מיכאל זיידמאן, שנפתח במילים “מה נעמתָ הה קאווא לעיניים תאבה\ עת בספל אדירים אותך ארימה” ועוד כשזה דווקא מגיע מכיוון השירה האנטי מלחמתית.
יש מי שלא אהבו את הביקורת. אני חשבתי שהיא היתה נחוצה. שמחתי לראות שלצד האהבה, הספר החדש של אהרן שבתאי זוכה גם לזעף ולזעם על עצם הוצאתו. כי שתי הגישות מתאימות לאופי הספר היפהפה והמרגיז הזה. ככה שהרטינה והאנרגיות הגבוהות הן במקום. אם הספר הזה היה זוכה רק לחיבה, זה היה מסמל את כשלונו.
זה גם חלק מהיסטוריית ההתקבלות של שבתאי - כמעט כל ספר שלו, שאחרי שנים הובן כפורץ-דרך, התקבל בזמן אמת כפשע נגד התרבות - על ידי צדדים בממסד או בעולם הגרפומניה שניסו לגונן בגופם על "האסתטיקה" או על הטעם הטוב ולהציל את הציבור. אני זוכר גם עימות חריף בין מעין לבין צעירי הליקון (שנולדו ישישים) בפסטיבל שירה במדבר בוודאי לפני כ15 שנה, עם טיעונים דומים, שהסבירו בזעם שהפואטיקה של מעין זו בעצם לא שירה, לא מה שלימדו אותם בסדנא, וצריך להזהיר את הציבור מפני כתב העת המסוכן הזה. אוי למשורר שאינו שנוא קצת.
אחת הנשים ששיתפו את פוסט-הקטילה גם כותבת (לצד פנטזיות על מזימות "נאצו-פלסטיניות" וזעם דווקא על ממסד הקולנוע, משום מה) שהבינה שאהרון שבתאי שרלטן עוד בספר זיווה. אז הנה - משורר יכול להדס בדרך סלולה ומוצלת, או לעלות על כדור פורח צבעוני עם חור ענק בבד. ואהרון הוא אחד שלא מהסס לקפוץ לכדור פורח דולף המשייט באוויר ומבהיל את הציבור. ואני חושב שאפשר לומר היום שזיווה הוא קלאסיקה עברית, כמו רבים מספריו של שבתאי.
כך או כך, הפוסט של ד"ר יס"ש היה הצלחה גדולה. הוא עורר אהדה וממשיך לעשות רעש. יש תחתיו מעל 120 תגובות נרעשות נגד ("סוף סוף!") ובעד, הוא שותף על ידי חרזן הבית של מקור ראשון צור ארליך (משירו האחרון: "כָּל מֶמְשֶׁלֶת הַחוּתִ'ים זָכְתָה לַמָּרוֹם לַעֲלוֹת\ וַעֲדַיִן רוֹגְנִים וּבָזִים פֹּה לְיוֹם גְּדוֹלוֹת."). שדה הקטל יצר לצד מתקפות קשות בין הצדדים והרבה הבלים, גם שיח מעניין יותר, למשל על שירת האהבה של אהרון או בשאלה שהעלתה המבקרת שני פוקר האם הספר בכלל פוליטי. הויכוח גלש לקטטה בין ימין ושמאל או בין הפלג השמרני בשירה העברית (שטוב שישנו!) בתוספת חיל פרשים של גרפומנים שצהלו שסוף סוף קוטלים את המשוררים הטובים, לבין תומכי שירה רדיקלית ומשחקית יותר. בצד של אהרן אפשר למצוא בין השאר את הלית ישורון מ”חדרים”, והמשוררות רומן איזנברג ואפרת מישורי. ובצד נגדו, דמויות כמו פרופ’ אמריטוס הלל וייס (המציג עצמו “הוגה ומקדם מלכות - מקדש - סנהדרין”, כנראה נעלב על הפגיעה בשליט), המתרגם המוכשר ידידי רונן סוניס ויו"ר אגודת הסופרים שהיה ח"כ לרגע קט, שהשווה בתגובות את השירים של אהרן ל"נפיחה".
בכל זאת אאמץ משהו מביקורת-הנגד. יס"ש דייקה כשציינה - ככל שהדימוי נדוש - כי המלך הוא עירום, דבר שמתכתב עם התאווה של אהרן ל"שליט" המוזכר בספר. לטעמי, אין בעיה שמלכים ילכו ערומים. הבעיה עם מלכים ומנהיגים היא שהם שולחים אנשים למותם או עושקים את העם, לא אופן הלבוש או אי-הלבוש שלהם.
לסיכום, אני לא זוכר מתי לאחרונה התחולל פה פולמוס פואטי כזה, שאליעז כהן הגדיר היטב כ”סערה בכוס תה”. זו בשורה של ממש, שבישראל אנשים נאבקים בתשוקה גדולה וברוח טובה על שירה. מוזמנים לבחור צד, וליידות ברוגטקה לכל עבר.
את חרוזי תה לשליט ניתן להשיג אך ורק בחנויות העצמאיות: הנסיך הקטן, תולעת ספרים, המגדלור, האחים גרין, אוגנדה, רידינג, סיפור פשוט, רדיקל, אובלומוב יפו, אובלומוב פרדס חנה, הסלון בעמק רפאים ירושלים או פה.