טאקו חריף

תרמית הסים הגדולה, חטיפת השניצל והפארק שעזר לי להחלים: רשמי מסע מגלות עצובה בבירת מקסיקו

בספטמבר 2020, עזבתי את ישראל מרוסק, מריר ואכול רגשות אשם, ומצאתי את עצמי בשהות משונה בת שנה וחצי בחו”ל. לאחר חודשיים באירופה, כשהתחיל להיות קר ואירופה נסגרה בגלל טירוף הקורונה, טסתי בספונטניות למקסיקו, שהיתה יעד די אקראי. מושבת מעבודה ובודד, היה לי הרבה זמן פנוי וכתבתי רשמים במחברת, יומן שיכול לפתוח חרך אל תחושותיי וקורותיי בתקופה המחרידה ויוצאת הדופן הזו, מעין תיעוד של נפילה חופשית. הנה הצצה אל החלק ביומן על השבוע הראשון שלי באמריקה הלטינית, מיוחד למנויי הבלוג לרגל חג החירות.

26 בנובמבר 2020

אחרי טיסה ארוכה של KLM שהחלה את מעופה בבולגריה הקפואה, נחתתי במקסיקו סיטי החמה.

לפני 4 שנים, כבר הייתי שבוע בכרך הענק הזה. התמקמתי אז ב”סנטרו”, העיר התחתית הסואנת של מקסיקו סיטי. אני כבר לא זוכר אם שם הרחוב שבו גרתי אז היה ‘הרפובליקה של פרגוואי’ או ‘הרפובליקה של אורוגוואי’. הטריק העסקי שלי כעיתונאי ב”הארץ” היה להודיע לעורכיי שאני מתכנן טיול על חשבון ימי החופשה, בדרך כלל בינואר, חודש שדכדך אותי בגלל שגדלתי בו בשנה ובגלל התקצרות שעות האור. ואז לאחר ששבתי מהמסע, להחליט שזו למעשה לא היתה ממש חופשה, ולהגיש לעורך כתבה מוכנה. ככה נצברו חזרה ימי החופשה ויכולתי לטוס גם בשנה הבאה. מהמסע במקסיקו יצאו שתי כתבות ל”מוסף הארץ”, ונוסף על טריק ימי החופשה, לאחר שהכתבה פורסמה, הרגשתי הגון לדרוש מרשת שוקן החזרים על טיסות פנימיות ומלונות - שהיו נמוכים מאוד, ורוב הקבלות אבדו ממילא.

הפעם, בגלל מצבי השבור, לא רציתי לגור ב”סנטרו” הקשוח וההומה, אלא ב”לה קונדסה”, שכונה רכה, בורגנית, נעימה יותר וקצת יותר יקרה בבירה. “קונדסה” נבנתה על ידי מהגרים ארגנטינאים. זה איזור של שדרות עם הרבה עצים ושמים ומזכיר נניח את אזור שדרות ח”ן בלב תל אביב. בפעם הקודמת, רק הצצתי לרובע הזה, כשקניתי ג’קט ועוד בנסיבות עגומות כאלה.

קצת רוצה למות בפארק צ’פולטפק. נובמבר 2020

בדרך כלל, בטיולַי לחו”ל, אני מעדיף לגור לבד. כך שלרוב אני שוכר דירות איירביאנבי משופצות, זעירות וחסרות אופי, עם כריות מבד סינתטי ושלטי “וולקאם” זרחניים מ’הכול בדולר’ המקומי. הפעם, בחרתי לשהות עם שותפים בדירת מגורים גדולה ורגילה. מצאתי את עצמי ברחוב אלטיסקו אצל בעל דירה נמרץ בשם רונלדו, חולק דירה עם רודריק, אמריקאי צמחוני חביב. את היומיים הראשונים במקום הזמנתי דרך איירביאנבי מעט לפני הטיסה. בהמשך, התמקחתי ושילמתי ישירות לרונלדו דנן מחיר יותר סביר, מטמין מדי יומיים את השטרות מתחת לבסיס של גלובוס ענק שעמד בסלון.

בארץ חדשה, צריך בהתחלה לפתוח את הטלפון לעולם. בבוקר הראשון שלי במקסיקו, הלכתי לסניף סבן אילבן בהמשך הבלוק לרכוש סימקארד של חברת טֶלֶסל. שילמתי 50 ש”ח למוכר על הסים ועל טעינתו בדי ג’יגה לחודש ימים. להפתעתי, לא קיבלתי שרשרת סמסים שרומזת שקרה משהו. העובד הגיי הרגיע אותי שתוך כעשרים דקות החשבון שלי ייטען. אני נוטה לסמוך על היקום, אבל גם אחרי שעה, לא יכולתי לגלוש.

חזרתי לחנות, ותהיתי למה אין לי אינטרנט בטלפון. אחראית המשמרת לא ידעה במה מדובר ורצתה לראות איזה אישור לכך שרכשתי תכנית. המוכר נעלם כלא היה והסתבר שלא נתן לי קבלה ושבמסוף או באשפת החנות אין תיעוד של העסקה האמורה. היה נדמה לי שהיא מגינה עליו. וגם אני: רציתי שיהיה לי אינטרנט, אבל גם חששתי שיפטרו ויענישו את העלם המסכן, שהנחתי שפשוט לקח את הכסף לכיסו. מה גם שזה סכום די זניח עבורי. מנהלת המשמרת הציעה כפשרה שאם אשלם עוד עשרה ש”ח על פתיחה, אוכל לגלוש, והוא אכן עבד מייד, אבל אחרי יומיים, האינטרנט אזל.

בדרך כלל, כשאני במצב רוח מרומם והרפתקני, אני נוטה לקבל באדישות ואף בהערכה נוכלויות קטנות כגון אלה, אבל הפעם, בגלל שהייתי ממילא מריר, התמלאתי זעם. השארתי לחברת הסלולר טֶלסֶל בדף הפייסבוק הודעה רוטנת, אבל הקפדתי לא להזכיר את שם הסניף. אין לי בעיה שיגנוב אותי עובד, אבל לא חברת הענק של המיליארדר קרלוס סלים, שהיה לכמה רגעים האיש העשיר בעולם. מישהו בסושיאל של החברה התנצל וכתב לי תגובה מאוד יפה, טקסט אקזיסטנציאלי שהיה בו כדי לשפוך מים על החרון הקדוש שלי. הוא התרה בי, “תיזהר. אנחנו רואים פנים של אנשים, אבל לא מסוגלים לראות לבבות.”

לא היה לי מה לעשות יותר. מה גם שלא רציתי לסבך את המוכר הנכלולי. הוא נראה כמי שאולי חוסך לניתוח שינוי מין. נזכרתי בידיד שהפך לימים לבמאי תיעודי מצליח. בסביבות גיל 18, עבד בפיצוציה בבוגרשוב ופעם תפסו אותו דרך המצלמות מכניס לכיסו כסף. בסופו של דבר, עשיתי עסקה טובה: בעבור כמה עשרות שקלים חדשים זכיתי בתשובה פואטית, במעין לקח על הפנים והלב של אנשים.

לפעמים בלילות, התמלאתי בפרצי בטחון , וכתבתי לאנשים שהכרתי, חברים, מכרים, אנשים מהחוג הספרותי, קולגות, ושאלתי לשלומם, שלחתי תמונה או ביררתי איזו שאלה סתמית. זה היה מזוכיסטי. כל פעם שמישהו לא ענה, נשברתי.

ניסיתי להרגיע את המרירות שלי. הרי הם לא יודעים מה קרה, ומניחים את הרע מכול, ואני בעצמי הרגשתי שפישלתי ואכזבתי.

שוק הכישוף של סונורה, מקסיקו סיטי

היום אני מבין אותם טוב יותר. אפשר להניח שהם היו משותקים ופשוט לא ידעו מה להגיד לי. היו אחרים, לא רצו לקחת צ’אנס ולהסתבך. עוד אני חושב על כך, חמקתי משני קבצנים שיכורים שדרשו כסף מהעוברים והשבים. במה אני טוב מאותם אנשים שבחרו לא להתייחס אלי. כשהקבצנים ניסו ליצור איתי קשר, הרי גם אני לא עניתי והשפלתי מבט לנקודה בחלל, כאילו היו פרודת אוויר.