מי אתה, לעזאזל, בוסקו
מאמר אורח: ד"ר מאירי כהן, מתרגם "אגדת כפר" במאמר ראשון בעברית על בוסקו, אחד הסופרים המסתוריים ויוצאי הדופן שהוציאה אמריקה הלטינית. לרגל השקת הספר "אגדת כפר" ב7 ביולי ב"נסיך הקטן"
מיהו בעצם בוסקו? האם מחבר ספר זה הוא מנהל סניף בנק, או שמא זבן ספרים שתקן? רבים ניסו, ללא הצלחה, לפתור את חידת זהות הכותב או הכותבת מאחורי הפסבדונים בוסקו, אמן ההמצאות, אשף ההומור המר.
על כל פנים, מתחילת שנות השישים ועד אמצע שנות השבעים, פרסם בוסקו במבחר כתבי עת קיקיוניים ברחבי אמריקה הלטינית וספרד קומץ שירים, סיפורים ניסיוניים, מסות רושפות על תרבות וכן לפחות שלושה ספרים, שיצאו לאור תחת הכותרים S, T וU. אף אחד מכתביו לא ידעו הצלחה מסחרית, אבל הכתבים זכו להערכה מסוימת (לצד הסתייגות חריפה) בחוגי האוונגרד של הספרות הלטינו-אמריקאית. בכך הלמו את שאיפתו המוצהרת, ולעתים מעוררת-רחמים, של בוסקו לחוסר מסחריות.
היו כבר חוקרים לפניי שהראו כי עלילות כל ספרי בוסקו קשורות בדרך כלשהי לצורת האות בכותרתם. U מזכירה את תנועת היו-טרן המובהקת של הסִיפֵּר, את פרסות הפרשים שבהן נפתחת העלילה, המתח בין ההקדשה יוצאת הדופן בפתח הספר (לחמורים) וסוף הרומן, וכן אלמנטים נוספים במהלך העלילה.
בוסקו הזִין את האגדה שתפחה סביבו, ובאותה תנופה תרם לנידחותו בקרב הציבור הרחב: בשם הענייניות, עמד על כך שבכריכת ספריו לא יופיעו דימויים, שמו ייעדר, ויוזכר רק שם הספר (כאמור אות סתומה) בגון צהוב. כמו כן סירב לכך שיופיע מאמר כלשהו בכריכה האחורית שיקצר ויפרש את התוכן או יציג את נפלאות המחבר, כדי לשמר את “גורם ההפתעה,” אותו כינה במאמר בכתב העת הזניח פרוזודיה (“רוזמן בדיסקו: בחזרה מ’אמריקה’ של קפקא”):
“הרי זהו מרק [...] שמותר להשתמש בו רק בתבלין [...] יחיד, יתום, כתוש היטב, בזוק בחֵמָה - ההפתעה.”
ובכל זאת שלושת הספרים הידועים של בוסקו, שכל אחד מהם חולק לשלוש מערכות, היו שלא מהעולם הזה.
והאם בוסקו כתב רק שלושה ספרים? מעריציו (הלא רבים, יש להודות) אינם תמימי דעים. כמה מאוהדיו מתעקשים שבוסקו פרסם ספר ניסיוני מכולם, רביעי, בשם V, רומן בן מילה יחידה ו121 עמודים ריקים. כישלונו, לדבריהם, נבע גם מכך שחנויות הספרים הניחו שמדובר במחברת איור. “אני [...] חושש משני דברים בחיי: חוות דעתם של רופאים, ומהיום שאדע מיהו דון בוסקו האדם,” צוטט הסופר רוברטו בולאניו, שכתב עליו בהערכה אף שנעלב מביקורת קטלנית שכתב בוסקו על אחד מספריו (ולא אותרה), כך ניכר באחד מהמכתבים שהתפרסמו לאחר מותו של בולאניו.
בהוראת בוסקו, אף אחד מספריו הקצרים לא יצא לאור במהדורה נוספת בספרדית, כי חשש להפוך למובן מאליו ול”מסחרי כעין סרט נע נוסח מכוניות פז’ו,” והשתוקק לשמור על טריות. הוא דרש שכתביו לעולם לא יתורגמו לאנגלית, צרפתית או פורטוגזית, החלטות שסיכלו את האפשרות של פרסום ראוי יותר שלו בעולם. ואכן, ברגע פרסום התרגום הצנוע שלפניכם, גם כחצי מאה לאחר שעלה על המדפים לראשונה, ספר זה יצא לאור רק במקור הספרדי לפני כחמישים שנה ובקוריאנית ב-2007.
וזו הזדמנות לספר על הדרך שבה הצטלבו דרכנו. התוודעתי לבוסקו במקרה ובנסיבות לא נעימות, בעת שיטוט בין חנויות יד שנייה לאחר כישלון טיול אירוסין למקסיקו. אני וארוסתי נקלענו למשבר במהלך מסע שנועד להיות רומנטי, אחרי שהתוודתה על סוד מסוים. כך שביליתי את רוב הזמן בשיטוט בין חנויות הספרים.
בחנות קטנה ברחוב קובה ברובע הסנטרו של מקסיקו סיטי, הופתעתי לראות את עטיפת הפלסטיק הצהובה והמאובקת בולטת בין הספרים הנושנים. המוכר החל לספר בקצרה את סיפורו של בוסקו, אף שלא המליץ עליו ככותב, ובחרתי לרכוש את הספר. אני מודה כי גם המחיר הזול השפיע עלי.
כעבור יומיים, אירוסיי עלו סופית על שרטון. העלמה שבה להוריה, ואני נותרתי בדירה מעופשת שנשכרה לחודש בשולי רובע קונדסה. כדי להפיג את תחושת הכישלון, התחלתי לתרגם ביום את הספר, וללגום פּולקֵה בלילות. לעתים הימים והלילות התחלפו. מאותו מסע מר ונמהר נבע התרגום הצנוע שלפניכם, שסייע לי לרפא את מכאובי ליבי. גם אם התוצאה יכולה להראות על פניה משעשעת, היא נבעה ממעמקי מעין ההחמצה והפצע שלי (מאז, החלמתי מפצעיי, נישאתי לאישה אחרת. לאחרונה, התגרשתי). וכאן ננטוש את סיפורי האישי, ונעבור בחזרה לזה של בוסקו.
כדי להקל על הקורא העברי, בחרתי לכנות ספר זה שיצא לאור בסביבות 1970 ‘אגדת כפר’, כשם המערכה האמצעית, לצד האות הלועזית U, מחשש שהשם הלועזי יקשה על חנויות הספרים והקטלוגים העבריים.
עיון מדוקדק בספריו של בוסקו מגלה עוד שיגיונות קטנים: בוסקו שעל אף התנגדותו לכל דת וכוח עליון, נזהר בכבודן של אמונות תפלות, הסתייג מקיומה של הסיפרה שאחרי חמש והתעקש שלא תופיע בספר, כך שהעמוד שלאחר ה15 יהפוך ל17. ספריו מדלגים על כל העשור שאחרי החמישים והוא קופץ לעמוד שבעים, כדי לא לציין את הספרה הארורה. הוא ניסה לצאת מהשיטה הדצימלית שבקבלתה ראה את ראשית קִצה של התרבות האנושית, וטען שעל אמריקה הלטינית להכריז עצמאות תרבותית מהמערב השבע ולו בכך שתעבור לשיטה הנונארית (Nonary) כלומר על בסיס תשע במקום עשר.
הודות להחלטות כאלה, כונה לא פעם כ“ז’ורז’ פרק בטורטייה.” בוסקו לא חיבב את ההשוואה. גם אם מספר פרטים לגבי חייו נותרו בערפל, ניתן לומר בוודאות סבירה כי בוסקו היה פרנקופוב מושבע (או פרנקופובית). גם ב’אגדת כפר’ ניתן לאתר רמז לכך במונולוג הנלעג של המפקד החדש במחנה הפרשים, אשר סיפר כי בזכות שני ביקוריו בצרפת (כילד), בהישג ידו להבריא את הצבא הקיסרי המושחת על פי המודל הצרפתי.
כתגובה להשוואתו לז’ורז’ פרק, בוסקו פרסם בעיתון הצ’ילני “החקלאי והשדה” (עיתון שיועד ל”מחפשי מידע מקצועי על אתגרי החקלאות המודרנית וכן סיפורים מבדרים ושירים מהווי עובדי האדמה”) את “לה גואדניה\ז’ורז’” - “החרמש\ז’ורז’” לטעמי, סיפור בוסרי על שכיר חרב אילם בשם בוסקו שנשלח לרצוח באמצעות חרמש את ז’ורז’ פרק המחופש למדינאי הצרפתי ז’ורז’ פומפידו. במהלך “בוסקאִי” אפייני הגיבור מבין כי הוא עצמו ז’ורז’ פרק שהתחפש לבוסקו כדי שלא יירצח, אך התרגל לחילוף הזהויות כל כך ששכח מכך. במסותיו ובסיפוריו, התנפל בחמה גובלת בדיבה על סופרים כותבי צרפתית, ספרדית ופורטוגזית בעיקר, מעשה שגם הוא לא תרם לתהילתו. בוסקו טען שלא ניתן לכתוב ספרות של ממש בשפות לטיניות (לבד מכמה ורנקולרים מקומיים), את ספריו שלו שנכתבו בספרדית, שהיא שפה לטינית, הגדיר כ”ספרות קלה, רומני משרתות חולניים... שיהוק אינטלקטואלי עָקָר, וילון זוהר מתפלבל על תפיחת קקאו שמשחיתה שיני חלב של נערות בתולות.”
מ”T - רומן מדעי,” שהוא לסירוגין ממואר מֵימִי וספר המציע נימוקים משדה הכימיה לכוח הכבידה, שאיני מוסמך לקבוע את מידת אמיתותם המדעית, אפשר ללמוד כמה דברים על ילדותו כבן יחיד לאב בעל נטיות מהפכניות ששימש שומר בגן חיות עירוני ולאם סוערת שחורת עור שנסה ממשפחה עשירה ומיוחסת כדי להינשא לו. לפי עדותו, בשנה שאחרי גיל 15 הספיק\ה בוסקו להצטרף ולהיות מודח\ת מתא המפלגה הקומוניסטית באסונסיון, בירת פרגוואי. לאחר מספר מפגשים, דרש שיוּתר לו להתערטל בפגישות התא. כשאיש לא מנע ממנו להתפשט, הרחיב את תביעתו לכך שכולם וכולן בתא יעשו כן. כשהדרישה לא נענתה, עזב בזעם את המפלגה ופרסם מאמר המגנה את ברית המועצות, ומעביר את תמיכתו במרשל יוסיפ ברוז טיטו, מנהיג יוגוסלביה.
בחלקו השני של T תיאר את חיי בני משפחתו. שני האנשים שהשפיעו עליו יותר מכל היו סבו ובן דודו (שכמו כמעט כל הדמויות בכל ספריו, לא הוזכרו בשמם). על פי הספר, סבו, נהג מרוצים כריזמטי, לוחם במלחמת הצ’אקו שהתחוללה בשנות השלושים בפרגוואי, נמלט בדוברת פחם לסקנדינביה וגויס ל”מלחמת החורף” בפינלנד. כחייל, התעניין בבליסטיקה, וניסה לפתח עבור הצבא הפיני רקטות שיפעלו על דלקים חלופיים וחלוציים כמו שומן בעלי חיים, שיבקעו את האטמוספירה ויפלו במוסקבה. כשהניסוי כשל, חרף האמצעים הרבים שהעיקו על אוצר המדינה הקטנה, הוא הושלך כעונש לחזית, נשבה במחוז קָרֶלְיָה ב1940 ומת תוך יומיים ממחלה במחנה שבויים סובייטי. בוסקו נטר לפינים על כך, אך סלח לרוסים.
בT, שטרם תורגם לעברית, ישנה נקודה ישראלית. במהלך טיול ארוך שבו ניסה לעשות דרכו מאיסטנבול למרוקו, בן-דודו של בוסקו הפסיד בהתערבות בעיר ביירות ונכפה עליו להתגייס. לבסוף, כשבוע לאחר גיוסו, נהרג במלחמת השחרור במהלך הקרבות על הקסטל כחלק מ”צבא ההצלה” של קאוקג’י, שנאבק בהכרזת העצמאות של ישראל הצעירה והאמיצה שעמדה בגאון במתקפות קשות על קומץ חייליה. יש לציין שלא היה לבן-דודו של בוסקו דבר נגד ישראל או יהודים. על פי הספר הוא אף נשא יהודייה, כדי לחלץ אותה מציפורני הזנות. אף שלא ציין זאת, סביר להניח שבוסקו כהומניסט תמך במדינת ישראל.
בילדותו, בוסקו היה קשור מאוד לבן הדוד הצבעוני והקדיש לו את המוצלחת ביצירותיו הקצרות – הסיפור הניסיוני “מוות ומנדולינה,” המורכב ממשפטים הניתנים לקריאה משמאל לימין ואז מלמעלה למטה, כך שהוא כמעט בלתי אפשרי לתרגום. לסוגה זאת הוא הציע את השם “בוסקֶטַה” על שמו, אך השימוש הדל בסוגה פסיפסית זו, הדורשת אִשְפּוּף (וירטואוזיות) לשוני יוצא דופן, השכיח אותה כמעט לחלוטין.
גם ב”אגדת כפר” נטמן תעלול לשוני מעניין: לאחר אכילת עלי ההזיה, רגע קל לפני שהכפר נגלה לעיניו, הגנרל מתעקש שהינו חתול ומפיו יוצא משפט מהפנט, אשר כל אחת ממילותיו נחתמות באותיות מא’ ועד ת’ (A עד Z במקור), בתו משיבה לו במשפט שכל אחת ממילותיו נחתמת באותיות מא’ עד ת’.
היחס האירוני למלחמות ולשכול, אולי כתוצאה ממות סבו ובן-דודו (בהנחה שהתיאורים האישיים בT אכן התרחשו) ומחשרת העבים של מלחמת הצ’אקו שכיסתה את חייו, נוכח גם בספר זה המתרחש באין-ארץ ובזמן לא ברור.
זהו בזבוז זמן מוחלט לנסות לאתר היכן ומתי מתרחשת עלילת ‘אגדת כפר’. את תיארוך הרומן אפשר למקם בעשורים הראשונים של המאה ה20 שכן המתקפה הגדולה האחרונה של חיל פרשים נערכה ב1917 (כיבוש באר שבע במלחמת העולם הראשונה על ידי פרשיו האוסטרלים של גנרל אלנבי). אזכורו של רומל מוכיח שעלילת הספר התרחשה לאחר 1944. נראה שמיקום ההתרחשות משפיע על הזמן: מחנה הפרשים והכפר שְכּוּח האל נטועים במסורת המאה ה19, אך בגיחות לעיר הגדולה נראה כאילו זמן העלילה מתקדם למעמקי המחצית השנייה של המאה העשרים, סמוך לזמן פרסומו או אחריו.
גם המקומות, כמו במרבית כתביו של בוסקו, אינם נושאים שמות ויכולים להתקיים בכמה ארצות או יבשות. לרגע, הצמחייה טרופית, כשדפים מספר אחר כך, הפאונה היא צפון אירופית. יחידות המרחק בספר נמנות בוורסטאות, מידת אורך רוסית מימי הצאר (ורסטה היא מעט יותר מקילומטר). המטבעות המצוינים כאן, אדרכמונים, הם פרסיים קדומים והיו בשימוש בתקופת יוון הקלאסית. כל אלה יוצרים אנכרוניזמים ואָנגֶאוֹאיזמים מכוונים ובוטים, תפורים בכוונת מכוון בגסות, ומעניקים תחושה של חלום-רע או ספר מכושף, שהכותרת ‘אגדת כפר’ הולם אותם. הם גם מתאימים לראיית העולם הפסאודו-מדעית של הגנרל, גיבור הספר, שניזונה משבבי הרצאות וספרי מורשת-קרב ששכח את מרבית תוכנם: למשל, במקום לזכור שמינוס כפול מינוס יוצר פלוס הוא זוכר שפלוס ועוד פלוס הינם מינוס.
מבקר אחד ציין בתבונה כי הספר הינו נזיד דליל וסמיך כאחד של עובדות שמזכיר את המרק שהשביע את גיבורי הרומן הרעבים – הגנרל ובתו הנפקנית - בהגיעם לכפר.
האם בוסקו היה יהודי או יהודי למחצה? ספרו הסֵמי אוטוביוגרפי לא רומז על כך בהכרח, אך אין לפסול שבחר להשמיט פרט חשוב כל כך בשל חשש מהביקורת האנטישמית, או כדי להתחבר עם החוגים הקוסמופוליטיים. בנדידתו עם בתו יש יותר מטפח מהיהודי הנודד המגיע לנחלה ובייחסו האוהב לכפר ניתן לאתר רגש ציונות, שמזכיר את תחיית עמנו, מול צביעות מדינות המערב ובראשן צרפת.
‘U - אגדת כפר’ הוא הספר היחיד של בוסקו שלא זכה להתעלמות מוחלטת ואף לכמה ביקורות חיוביות. לא כולם היו שותפים לתשבחות: מאמר נמלץ ויוצא דופן בביטאון הפשיסטי הזניח “אל רֶסְפֶּטוֹ,” הקשור לתנועת הפרבריסטה, התייחס אל U כ”ספר הפשטני והמחריד ביותר שיצא אי פעם בשפה הספרדית” וכ”פגיעה בבטחון המולדת”, “קיא של דיו מעורבב בצואת בוגדים” (ראו נספח ג’).
המאמר נחתם על ידי ‘פרידריך סנשז וילהלם’. הבוסקומנים, מומחי בוסקו, טוענים בתוקף כי זהו הטרונים של בוסקו עצמו, באחד מתעלוליו. פרידריך וילהלם מקפניק הוא אחד השמות היחידים המופיעים בספר זה, ולא לשווא. פרידריך וילהלם פויגט, פושע מועד, נכנס להיסטוריה כשהתחזה לקפיטן על ידי רכישת מדים, השתלט על עיריית קפניק הסמוכה לברלין וכך הפקיע 3557 מרק מהאוצר הפרוסי – ככל הנראה השפעה עיקרית על ספר זה (וכמובן על שלל יצירות תרבות נוספות). בגרסתו העברית, קפניק מוזכר ברומן כחרוז לנקניק. חדי העין שבקוראים יבחינו שגם המספר 3557 צץ בספר.
מכאן שניתן להסיק דבר יוצא דופן: את הביקורת הקטלנית ביותר נגד הספר טרח לרשום מחברו, ששלח או שלחה אותו למגזין לאומני בשם בדוי! אולי בסתר לבו קיווה לעורר את הפולמוס בספר. האם יש יותר בוסקו מכך? (הביקורת נמצאת כנספח לספר - המביא לדפוס)
סביב הספר התקבצה קהילת אוהדים מכובדת אך מצומצמת. ב1972, הצטלם הבמאי לואיס בוניואל במיטתו למגזין נשים מקסיקני רב תפוצה. בתמונה, הוא אחז שפן באוזניו, כשבמכתבה מאחוריו הספר ‘אגדת כפר’ (U). אך לשיא תהודתו הגיע ‘אגדת כפר’ כשחורחה קרסקוסה, כוכב כדורגל ארגנטיני, ציין את אגדת כפר ואת התנ”ך כספרים אותם ייטול לאי בודד.
במקום להיות מוחמא, בוסקו נבעת מההצלחה המסוימת. האיש – ואולי האישה - שמאחורי הדמות החליט לחסלה. הוא כאילו התפוגג מהעולם והקילוח הדקיק שסיפק חָרַב, אך לא פירות הכישרון הענק והתעלומה הלא פתורה שיצר, אשר מעסיקה עד היום חוקרי ספרות ומשוגעים לדבר.
מ”כ
פתח תקווה, חורף ה’תשע”ח
קטע זה מופיע בגרסה דומה למדי בנספח ב’ של ”אגדת כפר” (אחוזת בית, 2026). את ההקדמה, על פגישתי עם אותו מאירי כהן בסיני, שהובילה להוצאת הספר, וגורלו הטראגי, אפשר לקרוא פה.
בהשקה ביום שלישי, ה7.7 ב20:00, יופיעו: בועז כהן, לאו גורביץ’, ענת עינהר, יותם פלדמן, רועי צ’יקי ארד, שרי גוטמן וסופרת אלמונית ובשיאו יתקיים סיאנס עם בוסקו. ינעים: יהלי שוחט-הימן. מכשפה: דורון בראונשטיין. מנחה: תמר קצירי. הנסיך הקטן, רש”י 17, תל אביב. הכניסה חופשית ומחייבת.
היי רועי אשמח לדבר איתך ולקבוע יומיים באתונה לסיור. תודה דורון